בסוף גם הילד שלכם ייפרד יפה

השבוע הראשון בגן חלף, אבל למרות שהוא מכונה שבוע קליטה, ההתאקלמות של הילדים במסגרת החדשה מתחילה רק עכשיו. השבוע הנוכחי וגם השבועות הבאים הם למעשה תקופת הקליטה האמיתית. אם בשבוע הראשון ההורים נוכחים בגן לא מעט והשהות בו לבד קצרה, מפה והלאה הדברים משתנים.

אז תתכוננו לבכי קורע לב (זה לא אומר שבחרתם לילד מסגרת לא טובה), לסצינות ודרמה (גם בפרידה וגם בבית) ולכל מיני מניפולציות רגשיות שילדים מצטיינים בהן, בייחוד כשהם קולטים (והם קולטים!) אצל ההורים חוסר ביטחון וייסורי מצפון.

עוד בנושא:
כך תכינו את הילדים לקראת החזרה לשגרה
איך מגדלים ילד עם ביטחון עצמי?
גן טבעוני ראשון נפתח בתל אביב

"אחרי שתחושת ההיי של הקליטה עוברת וההתרגשות יורדת – נופל לילדים האסימון", מסבירה מירית לוי, גננת ובעלת גן, "בבית יכולים להופיע בכי, שינויים התנהגותיים המתבטאים בהרגלי שינה, אכילה, היפריות, בדיקה מחודשת של גבולות, תוקפנות ועצבנות".

לוי מסבירה שלאופי הפרידה ולהתנהלותה יש השפעה רבה על הילד ועל הוריו, אבל מדגישה שהתהליך הקשה הוא ההסתגלות ולא הפרידה עצמה. "הורים צריכים להבין שכשהילד בוכה וצורח 'אני לא רוצה ללכת לגן' הוא בעצם אומר 'קשה לי עם החדש', 'אני עדיין לא מכיר אף אחד' וכדומה".

הדבר החשוב ביותר הוא להעניק לילדים תחושת ביטחון, שהיא הבסיס לתהליך התאקלמות חיובי. לוי מדגישה שכדי ליצור מעגל ביטחון העבודה העיקרית היא של ההורים מול הילד בבית ולא של ההורים מול הגננת או הגן, והיא נותנת טיפים:

שימור טקסים קבועים בבית – כדאי לשמר בבית כל מה שניתן מטקס ההשכמה ועד טקס ההשכבה. אם אין בבית טקסים קבועים זה הזמן לייצר אותם מתוך העולם המוכר של הילד. הכוונה היא שאם מרדימים את הילד עם שיר זה לא הזמן להציג שיר חדש אלא לבחור בשיר מוכר ולהתמיד בו.

מתן הפוגה ופורקן – כשחוזרים הביתה לתת זמן למנוחה ולהפוגה ולמצוא גם מקומות לפורקן – מקומות מוכרים (בריכה, גן משחקים) ולא מקומות חדשים במטרה "לפצות" על הקושי.

כשמתעניינים איך עבר היום – אל תשאלו "מה היה היום בגן?" – הילדים לא יכולים לזכור את כל שחוו והרגישו. שאלו שאלות פשוטות שיעזרו להציף למעלה את חוויות היום, לדוגמה: 'במפגש יושבים על כסאות או על הרצפה?', 'אתה מכיר את מי שישב לידך במפגש?'.

שיקוף ארוך וריתמי + שאלה קצרה + זרע למחר – שוחחו עם הילד על היום שהיה בהתאם לגילו, לתחומי ההתעניינות ולמידע שיש ברשותכם על הגן וסדר היום.

לדוגמה:

שיקוף: 'ראיתי שיש לכם בובות בגן. את מאוד אוהבת בובות... להאכיל... להלביש, לטייל בעגלה... ראיתי שיש בובה עם סינר וטיטול...'

שאלה קצרה: 'הכנת לבובות היום אוכל?'

זרע למחר: 'מחר בבוקר כשנלך לגן נוכל להכין להן יחד ארוחת בוקר. מה נכין להן לאכול?'

טקסים חדשים למימוש בדרך לגן וביסוס עוגנים - עוד לפני שמגיעה הפרידה הפיזית, כדאי להפוך דברים בדרך לגן ל"משחק" ועוגן שחוזר על עצמו. אם הילד אוהב לרוץ - לערוך תחרות ריצה אל שער הגן. אפשר גם להחליט שבהגעה לגן הילד יירד לבד מהאוטו ולנצל זאת להעברת מסר: "אתה כבר עצמאי, גדול, יודע לרדת לבד מהאוטו".

בכניסה לגן – להמשיך "לשחק" עם הילד, למשל לחפש את המתלה שלו ולתלות יחד את התיק. אם הוא לא משתף פעולה אפשר להצביע ולומר: "הנה המתלה של רועי ושל אסנת, והנה של ליבי ואהה – הנה שלך". אפשרות נוספת היא למצוא משהו מעולמו של הילד (בובה, ספר) ולהפנות את תשומת לבו אליהם. 'הנה בובה שאתה אוהב, איך נקרא לה?', לבחור משהו בחלל ולהתמקד בו: 'אני רואה שיש בגן ספרייה כבר ראית אותה'? 'בוא נחפש ספר שאתה מכיר'.

גם אם גיליתם סבלנות יוצאת דופן בסוף מגיעה הפרידה והיא דורשת מההורה להיות חזק, ממושמע ונחוש.

לוי מציידת את ההורים הממהרים בטיפ ברזל: "הכי חשוב זה לייצר טקס פרידה שאפשר להתמיד בו. אם אתה הורה לחוץ שצריך לפזר עוד ילדים וזמנך דוחק - חשוב לא לוותר על הטקס גם אם הוא טקסון הכולל ספירה עד 3 ומסירת הילד לידיים של מישהו. חשוב להיפרד תוך שמירה על קשר עין גם אם הילד בוכה".

אם מתאפשר ממליצה לוי לשחק עם הילד משחק קצר, לסיים את המשחק ולעבור לפרידה משותפת. "כדאי לבחור במשחק קופסה פשוט כמו לוטו ולהגדיר מראש לילד: 'אני אמלא איתך לוח אחד ואחר כך אתה תמלא לבד את שני הלוחות הנותרים". הגדרת זמן כזו היא הרבה יותר ברורה לילד מאשר אמירה כמו: "אני אלך עוד חמש דקות/ עוד מעט".

לילדים תקשורתיים – כדאי להיפרד למשל בפינת משק הבית ולומר: 'אני אבשל איתך את המרק, אבל אחר כך אתה תערוך את השולחן לבד. כך גם משאירים לילד אופציה להמשיך את המשחק עם ילד אחר.

לילדים מופנמים – לבחור למשל בשולחן בו מציירים.

אחרי שבוע שבועיים בגן כבר מזהים אצל ילדים והורים דפוסים של פרידת בוקר, אבל חשוב להבין מההתחלה למה זקוק הילד בפרידה: לידיים? לליווי לשער? ולהבין איך זה נעשה בגן הנוכחי – יש תור לגננת? צריך להגיד? חשוב שכל הורה יקבע את הקווים האדומים שלו בפרידה (עוד חיבוק? יציאה מהשער? נפנוף מעבר לגדר?).

לוי, מציעה להפעיל את הדמיון ולתת לילדים צידה לדרך:

נשיקת קסמים – 'אני משאירה לך נשיקת קסמים - נשיקה שלא נגמרת ... בכל פעם שתתגעגע תוכלי להוציא אותה ולהשתמש בה: הנשיקה שלי תעודד אותך, תפתח לך את התיאבון, תתעודד אותך לבקש עזרה. אז... איפה תרצי שאניח אותה? על הלחי? על כף היד? על הלב? אולי מתחת לחולצה?'
אפשר גם לשאול את הילד: "איזו נשיקה אתה בוחר היום? של אריה שייתן לך אומץ או של צפרדע – ובכל פעם שהיא תנשק אתה תקפוץ? נסו לקשור את זה לעולמו הפנימי של הילד אם למשל הוא אוהב בעלי חיים.

לשלוח לילד ציפור – 'היום אני אשלח לך ציפור וכשהיא תבוא הגננת תגיד לך'. לצורך כך יש לרותם את הגננת ולומר לה שכשלילד קשה הציפור תגיע ותלחש לו משהו באוזן – מסר מאמא שיכול לעזור.

הטיפ האחרון קשור דווקא להרגשה של ההורים: "כל הורה צריך לקחת נשימה עמוקה לפני שנפרד ולשאול את עצמו אם הוא עצמו כבר מוכן או שהוא זקוק לחצי דקה נוספת".