"עכשיו אני מבינה איך זה שיש לך סוכרת" אמרה לי חברה טובה שילדה את בנה הבכור לא מזמן, שעה שנאלצה לחזור הביתה, מרחק 20 דקות נסיעה, כי שכחה לשים מספיק חיתולים בתיק שלו. "גם כשאת אמא, את תמיד צריכה לתכנן קדימה ואסור לך לשכוח כלום, זה נורא מתיש, אבל אני סופסוף מבינה על מה את מדברת".
אז על מה אני מדברת?
תראו יש משהו בעניין הזה שנקרא סוכרת שמוציא קצת את הספונטניות מהחיים. קצת כמו להיות אמא. צריך תמיד להיות מתוכננת בטירוף ולצאת מהבית עם תיק עמוס בכל טוב. מתוקף היותי אישה, תמיד יש לי תיק גדול ועמוס אבל על העומס הרגיל מתווספים גם חלקי חילוף למשאבה, בקבוק מיץ, קרקרים, מזרק גלוקגון ועוד שפע הפתעות שכאלה. ממש כמו חיתולים ומוצץ.
הפריבילגיה של לבלות ערב אצל חברים ולהישאר לישון כי את לא במצב לנהוג עכשיו, לא ממש אפשרית אלא אם תכננת את זה מראש ודאגת שיהיה אתך הכל. מה לעשות, לסוכרת אי אפשר לקחת בייביסיטר.
מיליון תרחישי "מה אם"
בדומה להורות יש דאגה אין סופית. מיליון תרחישי "מה אם" פוטנציאלים: מה אם תהיה לי נפילת סוכר ולא יהיה לי משהו מתוק בתיק? מה אם החיבור של המשאבה לא תקין ואני אצטרך להחליף? מה אם אני אחליף חיבור למשאבה והחיבור לא יהיה טוב? מה אם יגמר לי האינסולין? מה אם אני אשתה את המיץ שיש לי בתיק ושוב תהיה לי נפילת סוכר?
אין סוף תרחישים גרועים ביותר שתמיד יכולים לקרות. אף פעם אי אפשר להיות מוכנים מדי. אבל מתישהו צריך לשים סוף לדילמה עד כמה קדימה להתכונן. לא מדובר במצבים היפותטיים. בכל אחד מהם הייתי וכל אחד מהם מציף מחדש את הדיון בין הרצון העז להגיד יאללה מה שיהיה יהיה, לבין הצורך והרצון להיות בוגרת ואחראית, לדאוג לעצמי ולהפעיל את השכל במקום את הלב.
לכאורה לדיון הזה יש תשובה ברורה אבל בניגוד לילד חסר אונים שכל מה שאת רוצה זה לעזור לו, בתוספת כל מני שינויים הורמונליים שגורמים לך לחשוב בצורה מסוימת, חוסר האונים של המחלה הוא חוסר האונים שלך. במשוואה הזאת אין מבוגר אחראי מול ילד קטן. המחלה היא את, ואת המחלה.
מי רוצה להיות חלק ממועדון סוכרת?
תינוק חדש יוצר אתך מערכת של תלות, הוא צריך אותך. ממש כמו שהסוכרת תלויה בי. או שאולי בעצם, אני תלויה בה? במקום עולל חייכני וחמוד עם ריח רענן של מטליות לחות אני תלויה ברופאים, במכשירים רפואיים, בזיכרון הטוב שלי שלא שכחתי שום דבר מחוץ לתיק ונערכתי לכל מקרה, ברוקחים ובטוב ליבם לתת לי ארבע חבילות של סטריפים לגלוקומטר למרות שהתקנה אומרת שלוש, בסוכנים של חברות שמייצרות טכנולוגיות מתקדמות ומאמינים בלב שלם ששלהם יותר גדול, טוב, איכותי ונוח לשימוש, בנטורופטים שאם רק אקשיב להם ואחיה שבועיים מאגוזים וגזר - "הערכים הגליקמיים מסתדרים מעצם זה שעושים טיהור" - העולם יהיה מקום טוב יותר, במדקרים, וגם קצת (אבל ממש קצת) בשכל הישר שלך.
תמיד אפשר להתייעץ עם רופאים או תזונאים, אבל כל עוד אין להם סוכרת והם לא חווים את הקשיים שלך, זה לא באמת נחשב. הם יודעים לדבר על הנייר מה גורם להיפוגליקמיה ומה הנזקים של היפר אבל עד שהם לא חוו על בשרם את התחושה הנוראית של היפו ואת הפחד שהוא משליך לתוך החיים של אדם בוגר כמוני, דעתם לא נחשבת.
אז נכון שאפשר תמיד להתייעץ עם חולי סוכרת אחרים, אבל זה אוטומטית הופך אותנו למועדון, ואני ממש לא רוצה להיות חלק במועדון כזה. מועדון אימהות זה מדליק, צעיר כיפי תומך ומכיל, מועדון סוכרת זה חולני. זאת הקבוצה של המאותגרים עם פטור מספורט, אלה עם הבעיות, המוגבלים, התלותיים, החלשים - איכס.
לא תינוק, נערה מתבגרת
אני חושבת שבמובן מסוים סוכרת שקולה לנערה מתבגרת, היא יכולה להיות נפלאה והיא יכולה להיות קפריזית ואגואיסטית, אחת שלא רואה את כל מה שאת עושה בשבילה. להציף אותך בדאגות וברגשות מעורבים לנושאים רבים. מצד שני סוכרת, בדומה לילדים, גם יכולה לספק לך תחושת נחת מאוד גדולה כשהיא מאוזנת ותחושת סיפוק אין סופית שהמדדים תקינים ובדיקות הדם טובות. ממש כמו תעודה מבית ספר שכולה אלפים.
אז נכון, סוכרת לא עוזבת את הבית בגיל 18 וכנראה לעולם לא תפתח עצמאות אבל אפשר לחיות איתה, אפשר לנתב את התלות הזאת למקומות הנכונים ולנהל איתה דיאלוג בונה ונכון, כזה שיגרום לשתיכן לגדול ולהצליח. בעצם רק לך, כי אין לסוכרת חיים משל עצמה. היא חלק ממך. בסופו של יום היא בסך הכל מה שאני עושה ממנה. ואני יכולה לבחור אם לעשות ממנה תינוק בכיין ונזקק שמגדיר את מי שאני ושואב את כולי לתוך היבבות שלו או חלק אחד ממכלול החלקים שהם אני.
עוד על סוכרת בוואלה! בריאות:
מגפת הסוכרת לא מדלגת על ילדים
מזריקים אינסולין? התחילו לשאוב
סיבה בריאה מאוד להתחיל לצום