לקראת הגיוס ישבתי עם חברים, חבר אחד העיר שאני מעשן המון, חבר שכבר היה חייל אמר שבצבא מעשנים הרבה יותר. הדלקתי סיגריה ולראשונה תהיתי אם אני רוצה להמשיך לעשן. טוב, זהו, אני מפסיק! כלומר, מיד כשאסיים להפוך את הסיגריות שנותרו בקופסה לערימה של בדלים ואפר. הכרזתי שזהו. מישהו ירד עלי, אמר שזה לא יקרה, אז כיביתי את הסיגריה. הכנסתי את חצי הקופסה לכיס והסתובבתי איתה יומיים בלי לעשן, רק כדי להוכיח לו (ולי) שאני חזק. הופתעתי מהקלות והמהירות בהן הצורך נעלם. איזה כיף!
"היופי בלהפסיק הוא שעכשיו שהפסקתי אני יכול לעשן אחת" (טום ווייטס)
עברו יותר משנתיים ללא עישון, עד שלראשונה הופיע האבסורד הזה. אני הרי לא מעשן אז אני יכול להרשות לעצמי. אחת באירוע, אחת בפאב עם הבירה, לא הרגשתי שאני משקר לעצמי בזה שאני מעשן פעם בחודש-חודשיים. לא חשבתי שאני כל כך קרוב לחזור לעשן. בהמשך יצאתי תקופה קצרה עם מעשנת אז פה ושם הרשיתי לעצמי לעשן איתה סיגריה, לא חשבתי שאחרי סיגריה אחת, יכולה לבוא עוד אחת, אבל היא באה. תוך שבועיים חזרתי לעשן. לא יותר מכמה סיגריות ביום, אבל עם השחרור התדירות עלתה עד שחזרתי לעשן קופסה ביום ויותר.
"אני מתעורר בשביל לעשן" (מאיר אריאל)
הסיגריה הפכה לתגמול
העישון הפך לחלק מכל מה שמגדיר אותי ומצאתי עוד ועוד סיבות לעשן. בעבודה, בהפסקות הראשונות, לפעמים הדלקתי סיגריה. במהרה, התחלתי לצאת להפסקות בשביל הסיגריה. הייתי אוכל מהר יותר כדי שיישאר לי זמן לעשן וכך גם בבית, במקום להדליק סיגריה כשאני נהנה מהקפה התחלתי להכין קפה בשביל הסיגריה. סיגריה כמנה אחרונה בארוחה, סיגריה לפני השינה, אחרי פרק בספר, אחרי עזרה לחבר או שטיפת כלים. נראה שההתמכרות הנפשית היתה חזקה לא פחות מהצורך במנת ניקוטין נוספת. כשהסיגריה הופכת לתגמול אחרי כל משימה ולפני כל משימה.
הולך לחבר שגר שתי סיגריות ממני, האוטובוס אמור להגיע עוד חצי סיגריה, את השאכטה האחרונה כבר אנשוף מחוץ לדלת תוך כדי עליה (כמה שאני שונא היום שעושים את זה), מקדים לראיון/למבחן בכמה דקות והרווחתי סיגריה מהירה. בשלב מסוים לא איחרתי יותר לשום מקום כי תמיד שריינתי זמן לעוד סיגריה.
הסיגריה הפכה לכלי מאזן נגד לחץ ועמידה בזמנים. זה משהו שאני מספיק לעשות בזמן שאני בדרך למשהו אחר. היא הפכה לכלי שמרגיע את הנפש ולא רק את תאי המח הרעבים לניקוטין. זכור לי מחקר מהתקופה שהייתי סטודנט שבו נטען שסיגריות משפרות ריכוז לטווח קצר, הבעיה היא, שלא יכולתי להתרכז בלעדיהן. לא יכולתי לכתוב, לפתור תרגילים או לקרוא בלי ?לטעון? את הריאות והמוח. מיום ליום נוספו עוד סיבות לעשן, והכמות היומית שצרכתי עלתה כמעט בהתמדה.
מי מעשן את מי
עברו כמה שנים. ידעתי שאני מכור, לא היה לי נוח עם זה, אז הדחקתי, גם את הרצון להפסיק. בסוף זה קרה בצורה הכי פשוטה ובנאלית, מישהו זר שאל אותי: אתה מעשן את הסיגריות או שהסיגריות מעשנות אותך? התשובה היתה ברורה לי.
אני רוצה להפסיק. כבר הצלחתי פעם. זהו, סיגריה אחרונה.
הפעם היה לי הרבה יותר קשה, היו תופעות לוואי. הרגשתי קצת חולה, הייתי עצבני, רציתי כל הזמן סיגריה. לא עישנתי כמה חודשים, אך ברגע של משבר ולחץ חזרתי לעשן. אך הפעם, ניסיתי לנהל את העישון. לחשוב רגע לפני כל הדלקת סגריה, לשלוט במינון.
התחלתי לצאת עם אשתי לעתיד דנה, שעל אף שעישנה ידעה גם לשמור על מינון הגיוני ולהעיר לי כשאני מגזים. אבל העבודה מרובת ההפסקות (והרי כל הפסקה מזמינה סיגריה) והשגרה שבעישון, דרדרו אותי חזרה עד לנקודה, בה אין ברירה אלא להפסיק. אחרי חוסר ההצלחה הקודם, היה לי כבר הרבה פחות בטחון. הייתי צריך סיבה אמתית. על כך בפוסט הבא.
עישון זו דרך אלגנטית להתאבד
כשמרד נעורים הופך להתמכרות