השנה 1981, אני בן 5. גרנו במושב בנגב וכיאה לימים שקדמו לאינתיפאדה הראשונה, הוריי העסיקו פועלים ערבים מעזה במשק. אחד מהם, סמיר, גר אצלנו כשנתיים. איש טוב, חרוץ וחייכן. הלכתי בחצר עם לימור השכנה, כשסמיר קרא לנו לפתח המחסן. אני זוכר היטב את חיוכו, את הסיגריה נשלפת מהחפיסה, את השאלה 'רוצים לעשן?' .לימור שאפה ראשונה, עיוותה פניה בגועל והחזירה. אני שאפתי קצת והשתעלתי. השתעלתי כל כך הרבה שנותרתי עם חוסר הבנה מוחלט למה מבוגרים מעשנים. שנאתי את ריח הסיגריות והמעשנים. אינני יודע מה היה המניע שלו, אולי רצה ללמד אותנו שיעור בחיים, אולי רצה לצחוק קצת.
מיומנו של מעשן לשעבר: עישון זו דרך אלגנטית להתאבד
הייתי בן 11 כשאחי החייל התחיל לעשן. לחדרו התווספו מאפרה וחפיסות ריקות ומלאות. התעסקתי המון בקופסאות האלה. אהבתי את ריח הטבק, אהבתי את הציור של הגמל ואת הכיתוב. עם זאת, עד התיכון עדיין נגעלתי מעשן הסיגריה.
היום הראשון בתיכון, עד הצהריים כבר היו לי חברים חדשים. אם עד אז הייתי אאוטסיידר שלא מחובר חברתית, ביום אחד פתאום הפכנו לחבורת אאוטסיידרים מגובשים, כאילו הכרנו כל ילדותנו. נערים שמחפשים לנתץ כל מוסכמה חברתית סביבנו. מרדנו בכל מה שנראה נורמטיבי, שמריח ממסחריות, שיש בו רמז של מה שמצופה מאתנו. ביטאנו את השונות והחיפוש העצמי שלנו באלימות, פירומניה וונדליזם, פיתוח וטיפוח הומור ייחודי, הסתבכויות מיותרות בבית הספר והפרעה למורים.
אווירת הסודיות באוויר ושיעול
לא עבר זמן רב ומצאנו את עצמנו בחצר בית הספר, עם סיגריה וגפרורים. עופר הגיש לי סיגריה. הדלקתי, שאפתי, העברתי, ומאותו רגע אף אחד לא דיבר. היתה רק אווירת הסודיות באוויר ושיעול. ניסיון לדבר, ועוד הרבה שיעול. סך הכל אלה היו כמה גרמים של טבק מעובד ומרוסס במיני רעלים ממכרים, עטופים בנייר זול, אבל היינו כצלחת פטרי לשינויים מנטליים ואכן השינוי היה כמעט מיידי, הפכנו ברגע למעשנים.
לא חשבתי למה אני עושה את זה, העיקר שזה משהו חדש וכנראה יעצבן מישהו.
הפכתי למעשן
מאותו היום היה זה עוד משהו שהגדיר אותי. משהו שבידל אותי. מצת עלה אז כמה אגורות וקופסת סיגריות עלתה בין 2 ל-6 שקלים. זה היה כל כך זול שיכולתי להרשות לעצמי לטפח את ה?תחביב?. הייתי עובר על כל המצתים בקיוסק לפני שהייתי בוחר אחד. ניסיתי כל סיגריה אפשרית. בהתחלה כל הישראליות, שטעמם דחה אותי, אז ניסיתי את כל המיובאות ולבסוף בחרתי בסיגריה נורא מסריחה, אבל אהבתי את השם ובגיל 14, לי זה הספיק.
היו רק שלושה מועדונים באותה תקופה בבאר שבע, שהגישו לקטינים שתיה חריפה. יציאה ראשונה שלנו היתה ל'טחנה', ישבנו במרפסת עם בירות וסיגריות, הרגשנו מלכי העולם. כש'החומה' ו'הטחנה' התחילו להישרף ספונטנית לעיתים קרובות, התחלנו ללכת ל'כנוסא', קפיטריה באוניברסיטת בן גוריון, שבלילה הפכה לפאב סטודנטים שממוקם במקלט תת קרקעי. החדר הפנימי ביותר היה חדר הקטינים. כשהיו פשיטות של המשטרה, היו מכבים לנו את האור ונועלים עלינו את הדלת הפנימית. מאות באר שבעים גדלו על החוויה הזו. היה רועש, מלוכלך, טחוב, ומתנו על זה.
באחד הערבים במהלך בילוי ב'החומה' יצאתי החוצה לקנות סיגריות בקיוסק. התיישבתי על שפת המדרכה והדלקתי סיגריה, אחרי דקה המוכר בקיוסק קרא לי ?אתה גם ככה לא לוקח לריאות, אז למה שלא תפסיק לעשן? חבל עליך?. הייתי מבולבל ומיד התחלתי לקחת לריאות...
עברנו לדימונה, אני בן 17. חלק מהחבורה השתנה, העישון הפך לחלק ממני והמשכתי לטפח אותו כתחביב למרות שכנראה כבר הייתי מכור.
הטקס הוא אשר נשאר
עישון הפך לדרך חיים מלאה בגינונים. הדלקת סיגריה זה לא סתם הדלקת מצת. כשהדלקתי לעצמי סיגריה הייתי מרוכז לרגע רק בזה. לחברים הייתי מדליק שתי סיגריות בו זמנית ומוסר אחת, היה משהו ג?נטלמני בלהדליק לבחורה בשתי ידיים את הסיגריה, בכלל יש איזו אינטימיות בהדלקת סיגריה למישהו אחר. פיתחתי שיטת הצתה בתנאי רוח קשים: שמים את המצית על להבה מקסימלית, ומכניסים את הראש, עם הסיגריה, לתוך החולצה. הצתה קצרה ונשארתי בלי ריסים ועם הרבה פחות גבות.
עם הזמן דרך החיים שלי הושפעה בעיקר מעולם הרוק והביטניקים והסיגריה התאימה לנוף הזה היטב. מכתמי הניקוטין עליהם פינק פלויד שרים, הדלקת הסיגריה אצל דיוויד בואי, ועד הסיגריה שלא יוצאת מהפה של תומפסון, בורוז וחבריהם. לעישון היה מקום טבעי בחיי.
עד הצבא עישנתי קופסה ביום. ידעתי שזה הרבה. החלטתי שלפני הצבא אני מפסיק, ועל כך בפוסט הבא.