אני אודי, בן 38, נשוי לדנה ואב לעופרי בת ה-5. עישנתי מעל ל 140,000 סיגריות שהם 22 שנים. אני לא מעשן כבר כ -16,000 סיגריות שהם שנתיים, ארבעה חודשים ושבוע.
אבל אני עדיין מעשן, או שכך אני מרגיש. אני עדיין מעשן בראש כשאני חושב על הסיגריה עם הבירה, או ברגעים מותחים. כמו שאני מבין את זה אולי תמיד אעשן, רק שיותר לא אחזיק סיגריה ולא אשאף עשן לריאות. לעולם.
אולי הצורך ייעלם ואולי לא, אבל כבר מזמן אין אצלי את הקשר בין הצורך לעשן להדלקת סיגריה, בין להחזיק רגע סיגריה דולקת עבור חבר לבין לקחת ממנה שאכטה, בין להיות מעשן לבין לעשן.
140,000 סיגריות. סתם כי הן היו שם.
במבט לאחור היו לי סיבות והזדמנויות רבות להתחיל לעשן והיו גם סיבות שלא אתקרב לזה בכלל, ובעצם, התחלתי ממש לעשן ובכך אני מתכוון לקניית הקופסא הראשונה - באופן שרירותי לחלוטין.
עתידה להיות לכך השפעה מהותית על הבריאות ועל ההוצאות שלי ובכל זאת, לא היתה כאן שום החלטה. רק התחלה. מטומטמת ומיותרת להחריד. אבל בגיל 14 זה עוד לא נורא להיות קצת מטומטם.
למה בכלל התחלתי לעשן?
כשאני מנסה לנתח את הגורמים, קלישאת הלחץ החברתי מרחפת באוויר, אבל אני בכלל לא בטוח שהיא קשורה. כשהתחלתי ממש לעשן אף חבר אחר שלי לא עישן חוץ מהשניים שהתחילו יחד איתי. בחברה שסבבה אותי עישון זה משהו שערסים ומורים היו עושים. אלה ואלה לא היו מודלים לחיקוי עבורי. תקופה מסוימת אחי עישן אבל למרות שאני זוכר בבירור שעיצוב החפיסה משך אותי (והמעשנים יכולים לנחש איזו חפיסה זו היתה שמשכה ילד בן 12 בערך), העישון והעשן ממש לא.
אם להמשיך ברוח האנטי קלישאתית אני לא חושב שמצאתי משהו בשחקני קולנוע שעישנו וגם ככה אלה שאהבתי כמו דון קורליאונה, האן סולו וודי אלן לא היו בקטגורית המעשנים. אולי כנער מחפש ריגושים סיכנתי את עצמי בעישון במכוון? אין סיכוי. לא ממש עניין אותי שזה לא בריא.
אז למה בכל זאת התחלתי? יכול להיות שיחסי אהבה-דחיה זה משהו שטמוע בי והניע אותי לעשות משהו שיש בו מן ההנאה ומן הדחיה, בדיוק כמו מישהו שאוהב וויסקי כמה שיותר מריר ומעושן, אחר שאוכל ציפורניים ואצבעות עד כאב, אחרת (אוהב אותך אשתי היקרה) שמעדיפה קולה חמה.
מה שכן, בוודאי היה בעניין משהו מרוח הנעורים המרדנית, ההתרסה בלעשות משהו שאינו מקובל, הריגוש מהעובדה שהמורה/מנהל עלול לתפוס אותי שוב, ההתעמתות עם בני כיתתי שאיימו להלשין.
בגיל 14 העישון היה בשליטתי הבלעדית, אני החלטתי מתי וכמה לעשן, עם מי לעשן ועם מי לא. בגיל הזה לשליטה על רובד כלשהו של חיי היתה משמעות ולכן ייחסתי לכך חשיבות. פיתחתי סטייל וגינונים סביב הדלקת הסיגריה, ואפילו בחירת המצת. ניסיתי כל סוג של סיגריה עד שהחלטתי איזו מתאימה לי.
מרגיש כמו בדל
יכול להיות שזו בעצם הסיבה שאני ממשיך להגדיר את עצמי גם היום כמעשן. הסיגריה היא מהדברים העצמאיים הראשונים שעשיתי וכך הפכה לחלק מההגדרה העצמית שלי כאינדיבדואל גם אחרי שהתבגרתי.
בהתחלה דרך העישון הרגשתי בדלנות. אחרי 20 שנה דרך העישון הרגשתי בדל...
על כל אלה עוד לא הייתי מסוגל לחשוב כשהייתי בן 5 וחצי בערך, כשלקחתי שאכטה ראשונה מסגריה, ועל כך בפוסט הבא.