דברים שלא ידעתם שצריך להגיד כשגומלים מטיטולים

הגיע היום המיוחל.
בסופשבוע, ביום קיצי, הילד כבר בן שנתיים ואפשר להוריד לו את הטיטול ולהלביש לו תחתונים.

עכשיו אפשר להלביש לילד טיטול רק בשנת הצהריים בגן ולקראת שנת הלילה. המשמעות בין היתר, היא חיסכון כספי חודשי משמעותי למשפחה.

ההורים חדורי מוטיבציה, קונים סיר מהמודל החדיש ביותר, צבעוני ויפהפה, שיודע לנגן ולשיר, ומלמדים את הילד להוריד את התחתונים ולשבת על הסיר.

הורים אחרים קונים את ה'ישבנון' לאסלה, ומלמדים את הילד לטפס במדרגות, להסתובב ולשבת עליו כשהוא רוצה לעשות את צרכיו.

במשך סוף השבוע ההורים דואגים להזכיר לילד ללכת ולשבת על הסיר, כדי לעשות פיפי או כדי לעשות קקי. ההורה מלווה את הילד, דואג להפשיט אותו מהתחתונים ומבקש ממנו לשבת על הסיר ולעשות פיפי או קקי.
וכך הצלחה גוררת הצלחה.

ההורה נהנה מהמעבר הפשוט והחלק לתחתונים, והילד נהנה מהליווי הצמוד של ההורה. בשלב הבא, ההורה מאפשר לילד להישאר לבד על הסיר, את משך הזמן שהוא צריך. יש מצבים שההורה חושב שהילד צריך לעשות קקי, אבל באמת באמת שהילד לא צריך, והוא יושב על הסיר הרבה זמן, כי אבא או אמא אמרו שהוא צריך עכשיו לעשות קקי.
הילד מגלה שהוא יושב לבד, וזה לא כל כך נעים.

עוד בוואלה הורות!:
איך מעודדים ילדים ולא סתם מחמיאים להם?
תפסיקו לעטוף את הילדים בצמר גפן

יום אחד, קורה הבלתי-צפוי.
הילד "מפספס" ומרטיב את התחתונים בפיפי, או מלכלך אותם בקקי. ההורה אומר לילד "לא נורא, בפעם הבאה תצליח לעשות בסיר".

גם בפעם הבאה, כשלילד "בורח" והוא מלכלך את התחתונים בקקי, ההורה לוקח על עצמו את האשמה, ודואג להזכיר לילדו בתדירות גבוהה יותר, ללכת ולשבת על הסיר כדי לעשות קקי.

בשיחה עם הגננת, היא אומרת להורה "אני חושבת שהילד שלך עוד לא מוכן לגמילה" ומושיטה להורה שקית מלאה בבגדים רטובים.

יש הורים שבשלב הזה "נופל האסימון" והם מבינים שמשהו פה לא מסתדר, ואולי כדאי להתייעץ...
יש הורים שממש לא מסכימים עם הגננת. כי הרי בבית, הם מזכירים לו ללכת ולשבת על הסיר, והוא מצליח לעשות בו את צרכיו. אם רק בגן יזכירו לו מתי שהוא צריך, הוא יישב על הסיר והכל יהיה בסדר.

ההורה חושב לעצמו, שהגמילה מהטיטול תימשך עוד כמה ימים, כי הילד כבר הצליח יפה וישב על הסיר ועשה בו את צרכיו.

אלא שעוברים שבועות וחודשים, והילד ממשיך לחזור עם בגדים רטובים מהגן, ובבית הילד ממשך לפספס ובורח לו פיפי בתחתונים וצריך להפשיט ממנו את הבגדים הרטובים ולהלביש לו את הבגדים היבשים.

שעה אחר-כך הילד מלכלך את הספה בסלון בקקי והריח ממש לא נעים. ההורה מחליט לקחת את הילד לחדר האמבטיה, להפשיט אותו, לרחוץ אותו, להלביש אותו בבגדים יבשים ונקיים, ואחר כך לנקות היטב ולשפשף את הספה.
לאחר חודשים של מאבק יומיומי בפיפי ובקקי של הילד, זה נראה כאילו 'זה לא נגמר' וההורה מרגיש כיצד הייאוש מחלחל ללבו.

האם יש דרך להפוך את המאבק בגמילה מטיטול לקסם הגמילה?
כן. יש דרך כזו.
כמה שאלות מקדימות:

שאלה ראשונה:
מתי הילד מוכן להתחיל את תהליך הגמילה ?
תשובה:
כשהוא 'בשל' לכך.
כשהוא בשל מבחינה פיזיולוגית וכשהוא בשל מבחינה רגשית.

שאלה שנייה:
בשל למה?
תשובה:
בשל להפסיק להשתמש בטיטול לעשיית צרכיו. ובשל להתחיל ללבוש תחתונים.

שאלה שלישית:
איך רואים שהוא בשל פיזיולוגית ?
תשובה:
כשהילד בא אל ההורה ואומר לו "אני רוצה פיפי" או "אני רוצה קקי", בטרם עשיית הצרכים בטיטול.
כשילד אומר זאת גם בגן וגם בבית, במשך מספר ימים ברצף, זהו סימן עבור ההורה שהילד כבר שולט בסוגרים ומסוגל להתאפק כשהוא בוחר בכך.

שאלה רביעית:
איך יודעים שהוא בשל רגשית ?
תשובה:
כשהילד בא אל ההורה ביוזמתו ואומר לו "אני לא רוצה טיטול. אני רוצה תחתונים". כשילד מבקש זאת במשך מספר ימים ברצף, זהו סימן עבור ההורה, שהילד רוצה להרגיש ילד בוגר, ממש כמו האחים הגדולים, או ממש כמו הילדים הבוגרים בגן.

שאלת ה'קסם':
מי אחראי לתהליך הגמילה מטיטול ? ההורה, הגננת, או הילד ?
תשובת ה'קסם':
כשההורים מזהים שהילד אכן בשל להתחיל בתהליך הגמילה, הרי שהם מבינים שילדם שולט בתחושת הצורך, ילדם שולט בבחירה מתי לעשות, וילדם שולט בבחירה היכן לעשות.

מכאן, שהיחיד היכול להיות אחראי על תהליך הגמילה מטיטול הוא הילד!

ההורים יכולים לוותר על הסיר. במציאות, כמו במציאות, מי שלובש תחתונים, הולך לשבת על האסלה כשהוא רוצה לעשות את צרכיו (ומרוויחים חיסכון כספי נוסף).

ההורים יכולים לקיים שיחה עם הילד ולהצהיר בפניו שהוא ילד בוגר וכי סומכים עליו ומאמינים בו שהוא מסוגל ללכת בעצמו לחדר השירותים כשהוא רוצה.

החל מסיום השיחה, מפסיקים לחלוטין, להזכיר לילד ללכת לשירותים. כי רק הוא מרגיש את הצורך, ורק הוא בוחר מתי לעשות, ורק הוא בוחר היכן לעשות.

כשהילד הולך לחדר השירותים כשהוא צריך - מפרגנים לו בקצרה "כל הכבוד שבחרת ללכת לעשות פיפי באסלה כמו ילד בוגר". כשהורים עושים מהמעשה הטבעי 'סיבה למסיבה' זה הופך להיות האישיו המרכזי, והילד כל הזמן עסוק בללכת לשירותים. כך הוא לא פנוי לעיסוקים אחרים. לאחר משפט הוקרה קצר אפשר להמשיך הלאה.

הוציאו מהלקסיקון את המלים "פספוס" ו-"ברח לו", והשאירו רק את צמד המלים 'הילד בחר'. להגיד לילד "פספסת" זה כמו לומר - האחריות אינה חלה עליך, היא חלה על הסוגרים שלך שפספסו הפעם. ומי 'ברח' ולאן? הפיפי לא יודע לברוח וכך גם הקקי. יש מי ששולט עליהם וזהו הילד בלבד.

לפעמים הילד יבחר לעשות פיפי או קקי בתחתונים. זו גם בחירה שלו.

יכול להיות שהוא מתאמן על שליטה בסוגרים. יכול להיות שהוא עדיין מחכה שההורים יזכירו לו ללכת לשירותים כדי לעשות פיפי או כדי לעשות קקי.

ההורה מתייחס באופן אמפתי ואומר "אני מבין שבחרת לעשות פיפי בתחתונים. כדי לשמור על הבריאות שלך, לא תוכל, כרגע, להמשיך לשחק בצעצועים שבחרת. אתה צריך להחליף לבגדים נקיים ויבשים. גש בבקשה לחדר האמבטיה. מחכים לך שם תחתונים יבשים. אתה יכול להתפשט ולשים את התחתונים הרטובים במכונת הכביסה. אחר כך תוכל ללבוש את התחתונים היבשים, ללבוש מכנסיים ולנעול את הסנדלים, ולחזור לשחק בצעצועים שאתה אוהב".

כשהילד משתף פעולה וניגש להחליף בגדים בחדר האמבטיה, ההורה מוקיר ומפרגן "נעים לי לראות שאתה בוחר להחליף לעצמך את התחתונים והמכנסיים. כל הכבוד לך שאתה חולץ את הסנדלים בעצמך".

כשהילד מתנגד ולא רוצה ללכת לחדר האמבטיה כדי להחליף בגדים, זהו סימן שהילד מתחיל לחבר בין השהייה הארוכה יחסית בחדר האמבטיה ובין הבחירה לעשות פיפי בתחתונים.
זהו הרגע שבו הילד לומד שהאחריות על הבחירה, היא שלו בלבד!

כשהילד בוחר שלא לשתף פעולה, אפשר להיעזר ב'קסם הסמכות ההורית'.
אומרים שילדים לומדים מהר.
הילד לומד בקצב האישי שלו שהבחירה ללכת לשירותים כשהוא רוצה לעשות את צרכיו, מאפשרת לו חזרה מהירה למשחק המהנה.
לפעמים, הלמידה יכולה להתרחש במשך פחות משבועיים.

גיא ניב הוא מדריך הורים ב"קול להורה" – קו הייעוץ להורים לילדים בגיל הרך של ויצו העולמית 6968*