המפתחות שוב נעלמו, פגישה נשכחה באמצע יום עמוס, ומשימה פשוטה הפכה לרשימה של דברים שלא הושלמו. עבור אנשים עם הפרעת קשב, אלה עשויים להיות קשיים מוכרים. אבל מה קורה כשעם הגיל מופיע שינוי בזיכרון או ביכולת החשיבה? האם מדובר באותו דפוס ותיק, או במשהו שדורש בירור נוסף?
מחקר בהובלת אוניברסיטת פיטסבורג, שפורסם בגיליון החדש של כתב העת JAMA Psychiatry, מצא קשר בין ADHD לבין פגיעה קוגניטיבית בגיל מבוגר. הממצא אינו תחזית אישית, אך הוא מחזק את הצורך להבחין בין קשיים מוכרים לבין הידרדרות חדשה.
מה נמצא במחקר?
החוקרים ניתחו רשומות רפואיות ומידע גנטי של 187,341 משתתפים בני 50 ומעלה בתוכנית המחקר האמריקאית All of Us. ל־3,026 מהם הייתה אבחנת ADHD. משך המעקב הממוצע ברשומות היה כ־10.3 שנים, ולא שבע שנים כפי שנכתב בידיעה המקורית.
במהלך המעקב אובחנו פגיעה קוגניטיבית קלה או דמנציה אצל 6.7% מהמשתתפים עם ADHD, לעומת 3.4% מהמשתתפים ללא ההפרעה. מדובר בתוצאה משולבת של שני מצבים שונים, ולא בנתון על אלצהיימר בלבד.
פגיעה קוגניטיבית קלה מתארת קשיי זיכרון או חשיבה החורגים מהצפוי לגיל, כאשר העצמאות היומיומית נשמרת במידה רבה. היא אינה זהה לדמנציה ואינה מתקדמת אליה בהכרח. דמנציה, לעומת זאת, כרוכה בפגיעה משמעותית יותר בתפקוד. ההבחנה חשובה גם לקורא: שכחה כשלעצמה אינה אבחנה.
אז איך הגיעו לסיכון של פי ארבעה?
היחס הפשוט בין 6.7% ל־3.4% הוא כמעט פי שניים. הנתון של פי 4.6 התקבל ממודל סטטיסטי שבחן את קצב הופעת האבחנות לאורך זמן והתחשב במאפייני המשתתפים. אלה מדדים שונים, ולכן אין לצפות שיהיו זהים.
גם הבחירה במודל משנה: לאחר התאמה רחבה יותר למחלות נלוות, השכלה, עישון ושימוש בשירותי בריאות, יחס הסיכונים היה 3.08. בהשוואה בין קבוצות שהותאמו במאפייניהן הוא ירד ל־2.26. הקשר נותר, אך עוצמתו השתנתה.
לכן הכותרת „פי ארבעה" מתארת תוצאה של ניתוח מסוים, ולא סיכוי מוחלט של כל אדם עם ADHD. באותה מידה, חשוב לזכור שרוב המשתתפים עם ההפרעה לא אובחנו עם פגיעה קוגניטיבית בתקופת המעקב.
גם המידע הגנטי הצביע על קשר
החוקרים בדקו ציון המבטא נטייה גנטית ל־ADHD. בקבוצה עם הציון הגבוה ביותר נמצא סיכון יחסי גבוה ב־35% לפגיעה קוגניטיבית לעומת הקבוצה עם הציון הנמוך ביותר. ציון כזה אינו אבחנה או תחזית ודאית לאדם מסוים.
לפי החוקרים, ההתאמה בין הממצאים ברשומות לבין המידע הגנטי מחזקת את האפשרות שהקשר אינו נובע רק מאופן האבחון. עם זאת, גם היא אינה מוכיחה סיבתיות.
השאלה היא מה השתנה
ADHD היא הפרעה התפתחותית שתסמיניה מתחילים בילדות, גם אם האבחון מגיע בבגרות. אצל מבוגרים היא עשויה להתבטא בקושי להתארגן, לשמור על קשב, להשלים משימות ולזכור התחייבויות. לכן היסטוריה אישית חשובה מאוד כשמנסים להבין תלונה חדשה על הזיכרון.
אדם שתמיד התקשה לזכור פגישות אינו בהכרח חווה ירידה קוגניטיבית. לעומת זאת, קושי חדש בביצוע פעולות מוכרות, אובדן התמצאות או החמרה שמשפיעה על העצמאות מצדיקים בירור. גם תרופות, דיכאון ומצבים רפואיים אחרים יכולים להשפיע על הזיכרון, וחלקם ניתנים לטיפול.
אחת האפשרויות שהחוקרים בחנו היא שתסמינים מוקדמים של פגיעה קוגניטיבית הובילו בחלק מהמקרים לאבחנת ADHD. הקשר נותר גם כאשר נדרש פער של שמונה שנים בין האבחנות, אך אין בכך כדי לסלק את כל ההסברים החלופיים.
גם בישראל נמצא בעבר קשר
מחקר שפורסם ב־2023, המבוסס על נתוני יותר מ־109 אלף מבוטחי מאוחדת, מצא קשר בין אבחנת ADHD בבגרות לבין דמנציה, עם יחס סיכונים מתוקנן של 2.77. גם הוא היה מחקר תצפיתי, ולכן אינו מוכיח שהפרעת הקשב גורמת למחלה.
באותו מחקר לא נמצא גידול ברור בסיכון בקרב מי שקיבלו טיפול ממריץ. זהו ממצא מעניין, אך אינו מוכיח שהתרופות מונעות דמנציה ואינו בסיס לשינוי טיפול.
המסר המעשי הוא לשים לב לשינויים, ולא להניח שכל קושי חדש הוא „רק הפרעת הקשב". החוקרים קוראים למעקב קוגניטיבי מותאם למבוגרים עם ADHD; המחקר אינו קובע לוח בדיקות אחיד לכולם. כשמופיעה החמרה בזיכרון, בשפה או בתפקוד, כדאי לפנות לרופא ולהביא דוגמאות קונקרטיות למה שהשתנה.