עצירות היא אחת התלונות הנפוצות ביותר במערכת העיכול. היא עלולה להתבטא בפחות משלוש יציאות בשבוע, בצואה קשה או יבשה, במאמץ בזמן היציאה או בתחושה שהמעי לא התרוקן לחלוטין. מעבר לאי הנוחות, לעצירות ממושכת יכולה להיות השפעה משמעותית על איכות החיים.
העצה לקום מהכיסא ולהתחיל לזוז מוכרת כמעט לכל מי שהתמודד עם עצירות. מחקרים קודמים כבר מצאו שאנשים הפעילים באופן קבוע נוטים לסבול פחות מהבעיה, ואילו אורח חיים יושבני נקשר לסיכון גבוה יותר לעצירות. כעת מחקר שנערך ביפן מציע הסבר אפשרי להשפעה הזאת: אפילו הליכה קלה עשויה לעורר את פעילות המעיים כמעט מיד.
במחקר, שפורסם בכתב העת Scientific Reports, השתתפו 21 צעירים בריאים, 11 מהם נשים, שגילם הממוצע היה 21. החוקרים מאוניברסיטת פוג'יטה למדעי הבריאות ביקשו לבדוק לא רק אם פעילות גופנית קשורה לפעילות המעיים, אלא באיזו מהירות הגוף מגיב לתנועה. ([Scientific Reports][1])
החוקרים הקשיבו לבטן
כדי להעריך את תנועתיות המעי השתמשו החוקרים בסטטוסקופ אלקטרוני שהוצמד לבטן המשתתפים. קולות המעיים נוצרים כאשר נוזלים וגזים נעים לאורך מערכת העיכול בעקבות התכווצויות שריריות. ניתוח הקולות אינו מספק תמונה מושלמת של פעילות המעי, אך הוא מאפשר לקבל מדד עקיף, לא פולשני ובזמן אמת.
הבדיקות נערכו לפחות שעתיים לאחר ארוחה, כדי לצמצם את השפעת המזון. תחילה שכבו המשתתפים ונחו במשך חמש דקות, ולאחר מכן הוקלטו קולות המעיים שלהם במשך דקה אחת כדי לקבוע את רמת הפעילות הבסיסית.
בשלב הבא הם צעדו על הליכון במשך 20 דקות בקצב נוח, שהיה שווה לכ־70% ממהירות ההליכה הרגילה שלהם. פרק הזמן נבחר מתוך הנחה שהוא מאפשר להשלים כ־3,000 צעדים. לאחר ההליכה נשכבו המשתתפים פעם נוספת, והחוקרים הקליטו את פעילות המעיים במספר נקודות זמן במשך כרבע שעה.
השינוי הופיע בתוך דקה או שתיים
התוצאות הראו כי בתוך דקה עד שתי דקות מסיום ההליכה נרשמה עלייה משמעותית בכל שלושת המדדים שנבדקו: עוצמת קולות המעיים, משך הזמן שבו נשמעו הקולות ומספר הקולות הנפרדים בדקה. לפי הודעת האוניברסיטה, עוצמת הקולות כמעט הוכפלה בהשוואה למדידה שנערכה במנוחה.
ההשפעה הייתה מהירה אך קצרה. העלייה הבולטת דעכה לאחר כשתי דקות עד שלוש דקות. עם זאת, עצם הופעתה כמעט מיד לאחר הפעילות מצביעה על כך שגם הליכה קלה יכולה לגרום לתגובה מהירה במערכת העיכול.
החוקרים מציעים שני הסברים אפשריים. הראשון קשור למערכת העצבים האוטונומית, השולטת בפעולות שאיננו מנהלים באופן מודע, ובהן גם העיכול. לאחר הפעילות עשויה להתרחש עלייה בפעילות המערכת הפאראסימפתטית, המעודדת מנוחה ועיכול ויכולה להגביר את תנועתיות המעיים.
ההסבר השני מכני יותר. בזמן הליכה הגוף נע מעלה ומטה ומצד לצד. התנודות האלה עשויות להפעיל רפלקסים מקומיים במערכת העיכול ולעודד את ההתכווצויות הגליות שמקדמות את תוכן המעי קדימה.
שני ההסברים עדיין בגדר השערה. המחקר לא מדד ישירות את פעילות מערכת העצבים וגם לא בדק אם תנודות הגוף הן שהפעילו את המעיים.
מה עוד מסייע בעצירות?
למרות הכותרת המפתה, המחקר אינו מוכיח שהליכה של 20 דקות תגרום ליציאה או תפתור עצירות. המשתתפים היו צעירים ובריאים ולא סבלו מעצירות. כמו כן, לא הייתה קבוצת ביקורת שלא הלכה, ולכן ייתכן שחלק מהשינוי נבע מעצם המעבר משכיבה לעמידה, מהזמן שחלף או מגורם אחר.
גם קולות חזקים או תכופים יותר אינם בהכרח הוכחה לכך שתוכן המעי התקדם בקצב מהיר יותר. הקולות עשויים להיגרם גם מתנועת גזים ונוזלים שאינה מובילה ליציאה.
ובכל זאת, הממצאים משתלבים בידע הקיים שלפיו פעילות גופנית סדירה עשויה לסייע בהקלה על עצירות. היתרון של הליכה הוא שמדובר בפעילות פשוטה, זמינה ולרוב בטוחה, שאינה דורשת ציוד או כושר מיוחד. אפשר להתחיל בהליכה נינוחה של 15 עד 20 דקות ולבדוק כיצד הגוף מגיב.
הליכה אינה המרכיב היחיד. טיפול עצמי בעצירות כולל בדרך כלל גם צריכה מספקת של סיבים תזונתיים, שתייה בהתאם לצורך, הימנעות מדחיית הדחף ללכת לשירותים ושמירה על זמן קבוע ונינוח ליציאה. לפי המכון האמריקאי לסוכרת ולמחלות עיכול וכליה, מבוגרים זקוקים בדרך כלל לכ־22 עד 34 גרם סיבים ביום, בהתאם לגיל ולמין. כשמגדילים את כמות הסיבים, חשוב גם לשתות מספיק.
אם העצירות נמשכת, חוזרת לעיתים קרובות או מלווה בדם בצואה, כאב בטן מתמשך, הקאות, חום, חוסר יכולת להעביר גזים או ירידה בלתי מוסברת במשקל, אין להסתפק בעוד סיבוב בשכונה וחשוב לפנות לבדיקה רפואית.
השורה התחתונה: הליכה אינה תרופת פלא לעצירות, והמחקר קטן מכדי לקבוע שהיא פותרת את הבעיה. אבל הוא מספק הצצה מעניינת למה שמתרחש בגוף דקות ספורות לאחר שמתחילים לנוע, ומחזק עצה פשוטה במיוחד: כשהמעיים מרגישים תקועים, ייתכן שכדאי להתחיל דווקא ברגליים.