לפני שלוש שנים נדמה היה שחייו של נדב פיינר נמצאים בתנופה. הוא היה בן 31, נשוי טרי, אב לילדו הראשון ובעל עסק עצמאי לעיצוב שהחל לצבור הצלחה גם מעבר לים. שיתופי פעולה עם מוסדות חינוך בארצות הברית כבר יצאו לדרך, המכירות התקדמו והעתיד נראה ברור. ואז, ביום אחד, הגיעה האבחנה ששינתה הכול.
פיינר התבשר כי הוא חולה בסרטן. בהמשך התברר שמדובר במחלה נדירה ואגרסיבית, עם גרורות וללא פרוטוקול טיפולי ברור. הוא נאלץ לעצור את העסק, לטוס לניתוח בארצות הברית ולהיכנס לעולם חדש של בדיקות, טיפולים וחוסר ודאות. כיום, לאחר שגם התמודד עם סבב שני של המחלה ולדבריו חזר להגדרת "מחלים", הוא שב למסלול שליווה אותו מאז ילדותו: האמנות.
הבית שבו הקירות השתנו כל הזמן
"האמנות הייתה שם מאז ומעולם", הוא מספר. אחד הזיכרונות המשמעותיים שלו הוא מבית סבו וסבתו בקלן שבגרמניה. סבתו הייתה בעלת גלריה, והבית היה עמוס ביצירות שהתחלפו שוב ושוב.
"זה היה בית מאוד מרשים. הקירות בו כל הזמן השתנו, ולי כילד היה קסום לראות מה אפשר לעשות בעולם הזה", הוא אומר. את הסקרנות ואת הרצון ליצור לקח איתו ללימודי עיצוב תעשייתי ובהמשך להקמת העסק שלו.
אחד הפרויקטים המרכזיים שפיתח נולד דווקא מזיכרונותיו כתלמיד. בית הספר נתפס בעיניו כמקום קבוע, אחיד וכמעט קפוא בזמן. כשחזר כעבור כעשרים שנה לבית הספר היסודי שבו למד, מצא בחצר כיסא תלמיד שיוצר בשנת 1993. לדבריו, זה היה אותו כיסא עגמומי שזכר מילדותו.
"תהיתי עד כמה סביבת הלימודים באמת השתנתה מאז. גיליתי שבעוד שיטות הלימוד השתנו, הריהוט נותר ברובו כבד ונייח", הוא מספר.
מתוך ההבנה שמשטח כתיבה הוא מרכיב בסיסי בסביבת הלימודים, פיתח פיינר שולחן רצפה קטן, מתקפל ומתכוונן, שאפשר לתלמיד לשאת ממקום למקום. השולחן שילב משטח עבודה וכרית ישיבה ונועד לאפשר לילדים בני 5 עד 12 לנוע במרחב, להחליף תנוחות, להתחבר לאחרים או להתבודד, בלי לוותר על סביבת עבודה אישית.
הפרויקט החל לעורר עניין והעסק צבר תאוצה. ואז הכול נעצר.
"פחדתי בעיקר ממה שהבן שלי עובר"
"אלו היו ימים לא פשוטים", מספר פיינר. "לא יכולתי להמשיך להחזיק את העסק עם סרטן כל כך אגרסיבי, עם גרורות ועם ההבנה שמדובר במחלה נדירה ללא פרוטוקול רפואי סדור. נאלצתי לטוס לניתוח בארצות הברית ולהמשיך בטיפולים".
בתוך חוסר הוודאות הוא נזכר במשפט שראה במקדש בהודו במהלך הטיול שאחרי הצבא: "אם אתה יכול לעשות משהו לגבי זה, למה לדאוג? ואם אתה לא יכול לעשות משהו לגבי זה, למה לדאוג?"
המשפט סיפק לו נקודת אחיזה, אבל לא העלים את הפחד. השאלות הקשות ביותר, לדבריו, לא עסקו רק בו. "חשבתי בעיקר על מה שעובר על הבן שלי, שחווה את המשבר הזה. לא רציתי לגרום לו כאב".
49 גלגולים ליצירה אחת
כעת חוזר פיינר להציג במסגרת התערוכה הקבוצתית "גלגול עקבות" במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב. לצד פיינר משתתפים בתערוכה דוד מוטהדה, מיכל קרניאלי, רון שחר, רוני בן פורת, רותם פינקלשטיין ושלי פיחה.
התערוכה, שאצרו איריס ניצני אביבי וסופיה פקס, נבנתה כתהליך מתמשך של יצירה, פירוק ושינוי. כל אחד מהמשתתפים החל עבודה והעביר אותה ליוצר הבא, שהיה רשאי לשנות אותה ואף להרוס חלקים ממנה כדי להפוך אותה ליצירה משלו. שבע העבודות עברו מיד ליד, ובסך הכול נוצרו 49 גלגולים. כל אחד משבעת האמנים היה שותף לכל אחת מהעבודות המוצגות.
העבודה שפיינר קיבל לידיו בשלב האחרון מורכבת משני פורטרטים מודפסים. עליהם צייר את זיכרונותיו ואת חוויותיו מתקופת המחלה וההחלמה.
"העבודה מספרת את הסיפור שלי מההתמודדות עם הסרטן", הוא אומר. "ציירתי עליה את החוויות מהמחלה ומההבראה, בין חיים למוות, בניסיון לבדוק מה קורה ביניהם".
אחרי שנים שבהן היצירה שלו נועדה לפתור בעיות מעשיות ולשנות את סביבת הלימודים, הפעם היא מעניקה צורה לחוויה שלא היה לה פתרון ברור. התוצאה אינה רק תיעוד של מחלה, אלא ניסיון להבין כיצד אדם חוזר אל חייו אחרי שהגוף, המשפחה והעתיד עברו טלטלה.
התערוכה "גלגול עקבות" מוצגת במרכז אדמונד דה רוטשילד בתל אביב עד 13 בנובמבר 2026.