שלוש שנים אחרי: 7 באוקטובר עדיין נמצא בגוף של הישראלים

בבוקר 7 באוקטובר 2023 נוצר בישראל אירוע רפואי מתמשך, כזה שלא ידענו מעולם. לא רק בגלל הפצועים בגוף ובנפש, אלא מפני שהאירוע לא באמת הסתיים עבור חלקים גדולים מהציבור. המלחמה, הפינוי מהבית, שירות המילואים, האובדן, אי הוודאות והחשיפה הבלתי פוסקת לתמונות ולעדויות הפכו טראומה נקודתית למצב של כוננות ממושכת.

ערב יום השנה השלישי, המחקר עדיין אינו יכול לספק צילום מלא של שלוש שנים. רוב העבודות עקבו אחרי ישראלים במשך חודשים או כשנה, וחלק מהמחקרים נערכו בקבוצות שנפגעו במיוחד. ובכל זאת, התמונה המצטברת ברורה: לאחר הזינוק החד במצוקה הנפשית נרשמה התאוששות אצל רבים, אך קבוצה גדולה נשארה עם תסמינים. לעיתים הצטרפו אליה אנשים שמצבם הידרדר רק בהמשך. ההשפעה ניכרת גם בשינה, בהרגלי הבריאות, בתפקוד המשפחתי ובביקוש לטיפול.

מחקר אורך של מכון ברוקדייל עקב אחר מדגם ארצי של מבוגרים בשלוש נקודות זמן במהלך השנה הראשונה. בינואר 2024, 41% עברו את סף הסינון הקליני לחרדה, דיכאון או תסמיני פוסט טראומה. במאי ירד השיעור לכ-32%, אך באוקטובר הוא עלה שוב לכ-35%. זהו נתון חשוב דווקא מפני שהוא מספר שני סיפורים במקביל: לציבור יש יכולת התאוששות, אבל ההתאוששות אינה מתרחשת בקו ישר.

גם בתוך הקבוצה שנמצאה במצוקה בתחילת המעקב, לא כולם החלימו. במדידה השלישית, 69% ממי שעברו בתחילה את הסף לדיכאון עדיין עברו אותו, וכך גם 65% מבעלי תסמיני הפוסט טראומה ו-52% מבעלי תסמיני החרדה. במקביל, כרבע ממי שלא עברו קודם את הסף הפכו למקרים חדשים. כלומר, קיימת גם מצוקה מושהית, שעלולה להופיע אחרי שהסביבה כבר מצפה לחזרה לשגרה.

מחקר נוסף שפורסם ב-2026 עקב אחר 1,052 צעירים בני 18 עד 40 מהצפון ומהדרום. שיעור המשתתפים עם לפחות מצב קליני משוער ירד מ-75% בתחילת 2024 ל-66% כעבור שנה. אובדן טראומטי, עקירה מהבית ופגיעה בהכנסה נקשרו ליותר חרדה, דיכאון, תסמיני פוסט טראומה ופגיעה מוסרית.

זה אינו מדגם מייצג של כל ישראל, אלא אוכלוסייה מאזורי עימות, ולכן אין להשליך את שיעוריו על המדינה כולה. עם זאת, הוא מדגים כיצד אובדן של בית, פרנסה ותחושת אמון מצטברים לעומס בריאותי אחד.

מתח כרוני אינו נשאר רק במחשבות. הוא עשוי להתבטא בקושי להירדם, יקיצות, כאבים, עייפות, ירידה בריכוז ושינוי בתיאבון. מחקר ישראלי על השינה בזמן המלחמה מצא עלייה ניכרת בתסמיני נדודי שינה, ובכמה מדגמים דיווחו המשתתפים על גידול של 19% עד 22% בהפרעות שינה.

בסקר מייצג של מכבי מסוף 2025, 37% אמרו שסבלו מנדודי שינה לפחות פעמיים בשבוע שקדם לסקר, ו-38% דיווחו שאינם ישנים מספיק כדי לתפקד במהלך היום.

אותו סקר הצביע גם על פער בין התחושה להתנהגות. רק כמחצית מהנשאלים הגדירו את מצבם הנפשי כטוב או מצוין, לעומת 62% לפני המלחמה. 15% דיווחו שהם מעשנים, וכשליש מהמעשנים אמרו שהם מעשנים כיום יותר מבעבר.

דיווחים על עלייה בשימוש בתרופות הרגעה ושינה, לצד מחקרים על שימוש בעייתי בחומרים ובאינטרנט, מחזקים את ההבנה שחלק מהישראלים ניסו לווסת עוררות ומתח באמצעים שמספקים הקלה קצרה, אך עלולים ליצור בעיה חדשה.

אין פירוש הדבר שהמלחמה גרמה אצל כל אדם למחלה גופנית, וגם אי אפשר להוכיח מסקר יחיד סיבה ותוצאה. אבל כאשר השינה נפגעת, הפעילות הגופנית מצטמצמת, העישון עולה ובדיקות נדחות, הסיכון המצטבר לבריאות הלב, לחילוף החומרים ולאיזון של מחלות כרוניות נעשה רלוונטי. זו אחת הסיבות שרופא המשפחה הוא כתובת חשובה גם כאשר התלונה הראשונית נשמעת נפשית.

אצל ילדים ובני נוער, שלוש שנים הן פרק זמן התפתחותי עצום. לימודים שנקטעו, מעבר זמני, הורה במילואים, חשיפה לאזעקות ולתוכן קשה ושגרה משפחתית מתוחה עלולים להשפיע על השינה, הוויסות הרגשי, ההתנהגות, ההישגים והקשרים החברתיים.

מחקר שפורסם בסוף 2025 וכלל 744 בני נוער בני 14 עד 18 מצא כי 41.9% עברו את הסף האבחוני המשוער לפוסט טראומה כשנה לאחר האסון. חשוב לסייג: זה היה מדגם נוחות מקוון ולא מדגם ארצי מייצג, והסף בשאלון אינו אבחנה רפואית.

ובכל זאת, נמצאו דפוסים עקביים. נערות, בני נוער שמצב בריאותם פחות טוב, מי שחוו אירועים קשים בעבר ומשפחות שמצבן הכלכלי הידרדר דיווחו על יותר תסמינים. צריכת חדשות תכופה נקשרה אף היא למצוקה גבוהה יותר. תמיכה משפחתית וחוסן אישי היו גורמי הגנה, אך לא ביטלו את השפעת החשיפה.

המונח "הישראלים" עלול לטשטש פערים גדולים. הסיכון גבוה יותר בקרב מי שנחשפו ישירות לטבח או ללחימה, משפחות שכולות, מפונים, פצועים, ניצולי המסיבות, משרתי מילואים ובני משפחותיהם, אנשים שאיבדו הכנסה ומי שהתמודדו עם קושי נפשי עוד לפני 7 באוקטובר.

גם צוותים רפואיים נשאו עומס חריג של טיפול בנפגעים, עבודה ממושכת, איום אישי ולעיתים קונפליקט מוסרי. אצל משרתי המילואים, החזרה הביתה אינה בהכרח מסיימת את האירוע. המעבר החד משדה הקרב לעבודה, להורות ולזוגיות עלול להיות מלווה בדריכות, בריחוק, בקשיי שינה ובתחושה שהסביבה כבר המשיכה הלאה.

מחקר ברוקדייל מצא קשר בין חשיפה אישית, יכולת התמודדות נמוכה וצריכת תקשורת מציפה לבין סיכון גבוה יותר. נשים וצעירים בלטו בחלק ממדדי המצוקה. בקרב ערבים בישראל נמצא פער בתסמיני פוסט טראומה שנותר גם לאחר התאמות סטטיסטיות.

לכן תשובה לאומית אחידה אינה מספיקה. נדרש טיפול שמתחשב בשפה, בתרבות, במקום המגורים, במידת החשיפה וביכולת הכלכלית להגיע לעזרה.

הפער הזה נחשף כבר בחודשים הראשונים. סקר מבקר המדינה מאפריל 2024 מצא כי 38% מהמבוגרים דיווחו על תסמינים בינוניים או קשים באחד ממדדי החרדה, הדיכאון או הפוסט טראומה, אך 90% מהם לא פנו לטיפול.

אלה היו שאלוני סינון ולא אבחנות, אך הפער בינם לבין היקף הטיפול היה חד. זמן ההמתנה הממוצע שנמדד אז לטיפול דרך קופות החולים, כולל הערכה פסיכיאטרית או התחלת טיפול, עמד על כ-6.5 חודשים.

מאז הורחבו שירותים, מוקדים ומענים קהילתיים, אבל האתגר של יום השנה השלישי אינו מסתכם בפתיחת מרפאות נוספות. האתגר הוא לזהות את מי שאינו פונה, לשמור על רצף טיפולי למפונים ולחיילים שחזרו לאזרחות ולשלב בין בריאות הנפש, רפואת המשפחה, בתי הספר ומערכות הרווחה.

טיפול קצר בזמן עשוי להספיק לאדם אחד, ואילו אדם אחר יזדקק לשיקום ממושך, לטיפול משפחתי, לסיוע כלכלי או להתאמות במקום העבודה.

חשוב לא להפוך חברה שלמה לחולה. רוב האנשים שחווים תגובת דחק לאחר אסון אינם מפתחים בהכרח הפרעה כרונית, ורבים חוזרים לתפקוד בעזרת זמן, קשרים, משמעות ושגרה. גם הנתונים מראים ירידה בחלק ממדדי המצוקה. אבל חוסן אינו דרישה לשתוק, והוא אינו מבטל את הצורך בטיפול.

כדאי לפנות לרופא משפחה או לאיש מקצוע כאשר נדודי שינה, סיוטים, דריכות, הימנעות, עצב, שימוש מוגבר באלכוהול או בתרופות, כאבים או ירידה בתפקוד נמשכים ומפריעים לחיים.

אצל ילדים, נסיגה ממושכת, הסתגרות, התפרצויות, פחדים או ירידה בלימודים מצדיקים בירור. שלוש שנים אחרי, השאלה אינה אם ישראל כבר התגברה. השאלה היא אם מערכת הבריאות יודעת להבחין בין מי שמתאושש לבין מי שנשאר מאחור, ולהגיע אליו לפני שהמצוקה הופכת למחלה ממושכת.