תרופות ההרזיה החדשות שינו בתוך שנים ספורות את הטיפול בהשמנה. סמגלוטייד, טירזפטייד ותרופות נוספות הפועלות על מערכת האינקרטינים מאפשרות לחלק מהמטופלים להשיג ירידה משמעותית במשקל, להפחית את תחושת הרעב ולשפר מדדים מטבוליים. אלא שעם ההצלחה מגיעה שאלה שרבים מעדיפים לא לשאול בתחילת הדרך: מה קורה כשמפסיקים?
האם מדובר בטיפול זמני שמאפשר לרדת במשקל ולצאת לדרך חדשה, או שכמו תרופות ליתר לחץ דם ולמחלות כרוניות אחרות, גם אותו צריך להמשיך לאורך שנים ואולי לכל החיים?
השאלה עמדה במרכז עימות מקצועי שנערך בכנס הברזילאי לאנדוקרינולוגיה ומטבוליזם. בצד אחד ניצב ד"ר ברונו הלפרן, נשיא הפדרציה העולמית להשמנה, שטען כי אצל מטופלים רבים נדרש טיפול ממושך. מולו עמדה פרופ' מריה תרזה זנלה מהאוניברסיטה הפדרלית של סאו פאולו, שהזהירה מפני הפיכת הטיפול לכלל אוטומטי עבור כל מטופל.
מה קורה אחרי שמפסיקים?
הנתון הבולט ביותר מגיע ממחקר ההמשך של STEP 1, שבו נבדקו 327 משתתפים לאחר הפסקת הטיפול בסמגלוטייד במינון 2.4 מ"ג.
במהלך הטיפול ירדו המשתתפים שקיבלו את התרופה בממוצע 17.3% ממשקלם. שנה לאחר הפסקתה הם החזירו בממוצע כשני שלישים מהמשקל שאיבדו. גם חלק מהשיפור בלחץ הדם, בשומני הדם ובמדדים קרדיו מטבוליים אחרים נע בחזרה לכיוון ערכי הבסיס.
"ככל שהטיפול יעיל יותר, כך היעדר הטיפול יעיל פחות", אמר הלפרן. לדבריו, התוצאות מחזקות את ההבנה שהשמנה היא מחלה כרונית הנוטה לחזור, ולא בעיה שנפתרת בהכרח לאחר השגת מספר מסוים על המשקל.
העלייה החוזרת אינה מוסברת רק באמצעות כוח רצון. מחקר שפורסם ב־2011 בדק את השינויים ההורמונליים לאחר ירידה של כ־14% במשקל. החוקרים מצאו שינויים ממושכים בהורמונים המווסתים רעב ושובע. בין היתר נותרה רמת הגרלין, המכונה לעיתים "הורמון הרעב", גבוהה גם שנה לאחר הירידה במשקל.
במילים אחרות, לאחר הירידה הגוף עשוי להגביר את הרעב ולהפחית את תחושת השובע בניסיון להחזיר את המשקל שאבד. זהו מנגנון ביולוגי, לא בהכרח כישלון התנהגותי.
לא רק המספר על המשקל
הטיעון בעד טיפול ממושך אינו מבוסס רק על שמירת המשקל. במחקר SELECT, שכלל אנשים בני 45 ומעלה עם עודף משקל או השמנה ומחלת לב וכלי דם קיימת, אך ללא סוכרת, סמגלוטייד במינון 2.4 מ"ג הפחית ב־20% את הסיכון היחסי לאירועים קרדיווסקולריים משמעותיים.
לדברי הלפרן, חלק מהתועלות של התרופות עשויות לחרוג מהירידה במשקל או מאיזון הסוכר. עם זאת, הוא הדגיש כי המחיר הגבוה והסטיגמה סביב הטיפול עדיין מונעים גישה לתרופות ממטופלים רבים.
"אנחנו חייבים לדרוש נגישות רבה יותר לטיפול בהשמנה והפחתה של הסטיגמה הקשורה אליו", אמר.
האם כולם חייבים להמשיך לתמיד?
זנלה מסכימה שהשמנה דורשת טיפול מתמשך, אך לדבריה אין פירוש הדבר שכל אדם חייב להישאר ללא הגבלת זמן באותה תרופה ובאותו מינון.
"אם במהלך הירידה במשקל מיושמים שינויים באורח החיים והתאמות נוספות, ייתכן שהמטופל יוכל לשמור על המשקל לאחר הפסקת הטיפול", אמרה.
לדבריה, אצל אדם המתמודד עם השמנה חמורה ושיכול להמשיך בטיפול, היא לא תמהר להמליץ להפסיק. לעומת זאת, אצל מטופלים צעירים יותר או במקרים פחות חמורים, אפשר לעיתים לבחון אם תזונה, פעילות גופנית, תמיכה התנהגותית או טיפולים אחרים יספיקו לשמירת ההישג.
מחקר SURMOUNT-MAINTAIN, שפורסם ב־2026, הוסיף אפשרות ביניים: לא להפסיק את הטירזפטייד לחלוטין, אלא לעבור למינון נמוך יותר. לפי הממצאים, הפחתת המינון סייעה לשמור על חלק ניכר מהירידה במשקל, בעוד שהפסקת הטיפול הובילה לעלייה משמעותית יותר.
עם זאת, עדיין אין פרוטוקול מוסכם להפחתה הדרגתית של כל תרופות ההרזיה. ההחלטה צריכה להתקבל עם הרופא ובהתאם למשקל, למחלות הרקע, לתופעות הלוואי, לתגובה לטיפול וליכולת הכלכלית.
למה לא לרווח את הזריקות לבד?
במציאות, חלק מהמטופלים מורידים מינון או מרווחים בין הזריקות כדי לחסוך כסף. כאשר הרעב חוזר, הם שוב מעלים את המינון. אלא שהמומחים בכנס הסכימו כי אין כיום מספיק ראיות התומכות בריווח עצמאי של המנות.
"מנקודת מבט פרמקוקינטית, זה אינו רעיון טוב", אמר הלפרן. "אני לא ממליץ על כך לרוב הגדול של המטופלים, גם אם זה עובד אצל אדם אחד או שניים".
זנלה הוסיפה כי יש לבחון באופן מסודר מהי החשיפה הנמוכה ביותר שמספיקה לכל מטופל כדי לשמור על המשקל. הפחתת מינון בפיקוח רפואי אינה זהה לדילוג שרירותי על זריקות.
מתי בכל זאת שוקלים להפסיק?
לדברי זנלה, שלוש סיבות מרכזיות עשויות להצדיק הפסקה או החלפת טיפול: מחיר שאי אפשר לעמוד בו, היעדר תועלת מספקת וסיבוכים או תופעות לוואי משמעותיות.
בין הסיבוכים שעשויים לחייב הערכה מחדש היא מנתה דלקת לבלב, רפלוקס קשה, עצירות חמורה וקוליטיס. היא תיארה צעירה בת 18 שסבלה מתופעות לוואי לסמגלוטייד ולאחר מכן גם לטירזפטייד, אך המשיכה בטיפול וירדה במהירות. הירידה לוותה באובדן משמעותי של מסת גוף רזה, ובסופו של דבר הרכב גופה היה גרוע יותר מזה שהיה לפני הטיפול.
"יש יותר מדי תופעות לוואי תמורת תועלת מועטה", אמרה זנלה בהתייחסה למצבים שבהם התרופה אינה מעניקה למטופל תועלת מספקת. במקרים כאלה ניתן לשקול טיפולים אחרים, אך גם להם יש מגבלות, תופעות לוואי והתוויות נגד, ואין להחליף טיפול ללא ייעוץ רפואי.
לא החלטה של הכול או כלום
ד"ר אלכסנדר קוגלין בנשימול, שניהל את הדיון, הדגיש כי שתי העמדות אינן בהכרח סותרות. התרופות עשויות לשפר את הבריאות, איכות החיים והדימוי העצמי, אך הטיפול חייב להתאים לאדם ולא להפך.
"הדבר החשוב הוא לדון עם המטופל במה שהכי הגיוני עבורו, ואם ניתן בשלב מסוים להפחית את המינון", אמר.
השאלה אינה רק אם להמשיך או להפסיק. אצל חלק מהמטופלים הטיפול הממושך עשוי להיות האפשרות הבטוחה והיעילה ביותר. אצל אחרים ניתן יהיה לנסות מינון נמוך יותר, טיפול חלופי או הפסקה מבוקרת תוך מעקב צמוד. בכל מצב, אסור להפסיק את התרופה, לשנות את המינון או לרווח זריקות על דעת עצמכם.
התרופות אינן מחליפות תזונה, פעילות גופנית, שינה וטיפול התנהגותי, אך גם אורח חיים בריא אינו תמיד מבטל את המנגנונים הביולוגיים הדוחפים לעלייה חוזרת במשקל. התשובה, כפי שעולה מהדיון, אינה "זריקה לכל החיים" לכל אדם, אלא טיפול ארוך טווח שמותאם מחדש לאורך הדרך.
הנתונים על העלייה החוזרת במשקל מבוססים על [מחקר ההמשך של STEP 1]. המחקרים המרכזיים שנדונו מומנו בידי יצרניות התרופות, נתון שראוי להביא בחשבון בעת פרשנות הממצאים.