כולם אומרים לנו לסלוח ולשחרר. לפעמים זו דווקא טעות

ערב יום הכיפורים מציב את הסליחה במרכז. אנחנו מתבקשים לעצור, לערוך חשבון נפש, לבקש מחילה ממי שפגענו בו ואולי גם לסלוח למי שפגע בנו. אלא שעבור אנשים המתמודדים עם טראומה, אובדן או פגיעה עמוקה, המילים "לסלוח ולשחרר" אינן תמיד מנחמות. לעיתים הן אפילו עלולות להפוך לעוד דרישה מכבידה.

האם אדם חייב לסלוח כדי להחלים? האם אפשר לקבל את מה שקרה מבלי למחול למי שפגע? ומה בנוגע לסליחה העצמית, כאשר מי שנושא את הכעס, האשמה או הבושה הוא גם האדם שנפגע?

במציאות הישראלית של השנים האחרונות, השאלות האלה נוגעות לרבים. לוחמים ואנשי כוחות הביטחון, ניצולי אירועים קשים, משפחות שכולות, מפונים ואזרחים שנחשפו לאלימות, לאובדן ולתקופות ממושכות של פחד, עשויים להמשיך לשאת את האירועים בגוף ובנפש גם זמן רב לאחר שהסתיימו.

"טראומה לא נשארת רק כזיכרון של אירוע קשה. היא יכולה להמשיך ללוות את האדם דרך פחד ודריכות, אבל גם דרך כעס, אשמה, בושה, פגיעה באמון ומחשבות חוזרות על מה שהיה צריך לעשות אחרת", מסביר פרופ' איל פרוכטר, יו"ר המועצה הלאומית לפוסט טראומה ומנהל תחום בריאות הנפש בחברת פמי.

לדבריו, בחלק מהמקרים מתפתחת גם "פציעה מוסרית". זהו מצב שבו נוצר פער מכאיב בין ערכיו העמוקים של האדם לבין דבר שעשה, ראה או לא הצליח למנוע בזמן האירוע. פציעה כזו יכולה להופיע גם בעקבות שבר באמון באדם, במפקד, במערכת או בגורם שהיה אמור להגן עליו.

יום הכיפורים מזוהה עם בקשת מחילה, אך גם במסורת היהודית סליחה אינה פעולה אוטומטית. עבירות שבין אדם לחברו אינן נמחקות רק באמצעות צום ותפילה. האדם שפגע נדרש להכיר בפגיעה, לקחת עליה אחריות ולבקש סליחה ממי שנפגע.

ההבחנה הזאת חשובה במיוחד כשמדובר בטראומה. אדם שנפגע אינו חייב למהר לסלוח רק מפני שהלוח העברי מזמין אותו לעשות זאת. סליחה שניתנת מתוך לחץ חברתי, דתי או משפחתי, לפני שהכאב זכה להכרה ולמקום, עלולה להיחוות כביטול נוסף של הפגיעה.

"סליחה יכולה להיות תהליך, אבל היא לא בהכרח המטרה והיא לא תנאי להחלמה", אומר יוסי אטיאס, עובד סוציאלי קליני, מטפל CBT וביופידבק, חוקר ומרכז מחקרי PTSD ומנהל הפעילות הקלינית של NeuroBrave. "היא יכולה להיות חלק מהטיפול, והיא יכולה גם לא להיות חלק ממנו בכלל".

לדבריו, השאלה החשובה אינה אם המטופל הצליח לסלוח, אלא כיצד האירוע ממשיך להשפיע על חייו כיום. "המטרה היא לא למחוק את מה שקרה או את התחושות שנשארו בעקבותיו, אלא להגיע למצב שבו האדם יכול לשאת אותן מבלי שהן יפעילו אותו או יפגעו בתפקוד שלו".

גם פרוכטר מדגיש כי כאשר סליחה נעשית רלוונטית, היא אינה אמורה להיות נקודת הפתיחה. הדרך אינה מתחילה בדרישה "לשחרר". תחילה צריך לתת מקום לכאב ולכעס, להבין מה היה ומה לא היה באחריותו של האדם ולבנות מחדש תחושת ביטחון.

בשיח היומיומי נוטים לערבב בין סליחה, קבלה ופיוס, אף שמדובר בתהליכים שונים. קבלה היא ההכרה בכך שאירוע מסוים אכן התרחש ושלא ניתן לשנות את העבר. היא אינה מחייבת לראות את הפגיעה כלגיטימית או לוותר על הכעס כלפי מי שגרם לה.

גם סליחה, אם היא מגיעה, אינה מחייבת פיוס, חידוש קשר או מתן אמון מחודש. אדם יכול לבחור שלא להחזיר לחייו את מי שפגע בו, להציב גבולות ברורים ואף לנתק קשר, ועדיין להתקדם בתהליך ההחלמה.

"לפעמים מטופלים אומרים לי 'אני לא מוכן לסלוח', ואני כמטפל לא רואה את זה כבעיה", אומר אטיאס. "מבחינתי, טיפול מוצלח הוא מצב שבו לאדם יש יכולת לבחור אם הוא רוצה לסלוח או לא".

הבחירה היא נקודה מרכזית, משום שטראומה כרוכה לעיתים קרובות בחוויה של אובדן שליטה. לכן, גם לחץ לסלוח עלול לשחזר את התחושה שמישהו אחר קובע לאדם מה עליו להרגיש. החזרת השליטה משמעותה לאפשר לו להחליט בעצמו אם הסליחה מתאימה לו, באיזה שלב ובאיזו משמעות.

עבור חלק מהמתמודדים עם טראומה, האדם שקשה להם ביותר לסלוח לו הוא דווקא הם עצמם. הם עשויים לשאול מדוע לא פעלו אחרת, מדוע לא זיהו את הסכנה, מדוע שרדו כשאחרים לא, או מדוע לא הצליחו למנוע את מה שקרה.

אלא שמחשבות כאלה נבחנות לעיתים מתוך הידע שיש לאדם כיום, ולא מתוך התנאים שבהם פעל בזמן אמת. במצב של סכנה, הגוף והמוח פועלים תחת לחץ קיצוני. תגובות כמו לחימה, בריחה או קיפאון אינן בהכרח החלטות מודעות, אלא מנגנוני הישרדות.

לדברי פרוכטר, כאשר הטראומה מלווה באשמה ובבושה, הטיפול עשוי לכלול גם חמלה עצמית. אין פירושה פטור אוטומטי מאחריות, אלא ניסיון להתבונן באירוע באופן מורכב ומדויק, מבלי להפוך פעולה אחת או רגע אחד לפסק דין על האדם כולו.

בהקשר הזה, תפילות יום הכיפורים וטקסים של וידוי, מחילה והיטהרות עשויים להעניק לחלק מהאנשים מסגרת שמאפשרת לבטא רגשות שקשה לומר בקול. עבור אחרים, השפה הדתית אינה מתאימה או שהעיסוק בסליחה מגיע מוקדם מדי. גם התגובה הזאת לגיטימית.

מחקרים מצביעים על קשר אפשרי בין היכולת לסלוח לבין מדדים מסוימים של בריאות נפשית, אך הממצאים אינם מוכיחים שסליחה היא טיפול בפני עצמו.

סקירה שיטתית ומטה אנליזה שפורסמה בשנת 2018 בכתב העת Trauma, Violence & Abuse ובחנה מחקרים מבוקרים על התערבויות המבוססות על סליחה בקרב אנשים שחוו פגיעה ואלימות, מצאה ירידה בכעס, בעוינות, בדיכאון, בסטרס ובמצוקה. עם זאת, אין להסיק מכך שכל אדם צריך לסלוח או שסליחה יכולה להחליף טיפול מקצועי בפוסט טראומה.

מחקר ישראלי שפורסם בשנת 2015 בכתב העת Brain and Behavior בחן 501 אזרחים ישראלים בזמן חשיפה לירי טילים ורקטות. החוקרים מצאו כי נטייה גבוהה יותר למה שכונה "סליחה כלפי מצבים" הייתה קשורה לרמות נמוכות יותר של תסמיני PTSD. גם כאן מדובר בקשר סטטיסטי ולא בהוכחה לכך שהסליחה היא שהפחיתה את התסמינים.

ההתמודדות עם טראומה אינה מתרחשת רק במחשבות. אצל לוחמים שחוזרים מתקופות לחימה, למשל, דריכות גבוהה שהייתה חיונית בזמן הפעילות המבצעית עלולה להישאר גם בבית. רעש קטן מקפיץ, השינה נפגעת והגוף מתקשה להבין שהסכנה חלפה.

במסגרת התוכנית הטיפולית של NeuroBrave, המתמחה בהתמודדות עם טראומה ועם תסמינים פוסט טראומטיים, עובדים בין היתר על תרגול יכולות ויסות ועל הפחתה הדרגתית של העוררות והדריכות.

"אנחנו עוזרים למטופל לעבור ממצב שבו הוא צריך להיות דרוך לכל תרחיש, למצב שבו הוא יכול בהדרגה להוריד את רמת הדריכות", מסביר אטיאס. "חלק מאימון הוויסות הזה מסייע בהפחתת תסמינים פוסט טראומטיים".

רק לאחר שהאדם מרגיש בטוח יותר ומסוגל לשאת את הזיכרונות והרגשות מבלי להיות מוצף, אפשר לבדוק אם שאלת הסליחה בכלל רלוונטית עבורו.

יום הכיפורים מזמין אותנו לבקש סליחה, אך הוא אינו מחייב את מי שנפגע להעניק אותה. עבור חלק מהאנשים המחילה עשויה להיות צעד משחרר ומשמעותי. אחרים יכולים להחלים, לחזור לתפקוד ולבנות חיים מלאים גם מבלי לסלוח.

"החלמה לא מחייבת סליחה", מסכם אטיאס. "היא מחייבת שהעבר יפסיק לנהל את ההווה".