הרעיון שבני אדם יוכלו יום אחד לחיות עד גיל 150, 200 ואולי אפילו יותר נראה כמו מדע בדיוני. אבל ככל שמדענים לומדים יותר על מנגנוני ההזדקנות ומנסים למצוא דרכים לעכב אותם, השאלה הזאת הופכת בהדרגה לתרגיל מדעי מרתק: אם נצליח לנטרל את כל מה שגורם לגוף להזדקן, מה בכל זאת יעצור אותנו?
מחקר חדש מנסה לספק תשובה חדשה והיא מסקרנת הרבה יותר מהמספרים שעומדים מאחוריה. על פי המודל שבנו החוקרים, מוטציות שמצטברות בדנ"א לאורך החיים עשויות להציב גבול עליון גם בעולם שבו הרפואה תצליח להתגבר על כמעט כל מנגנוני ההזדקנות האחרים. בתרחיש הזה, תוחלת החיים החציונית עשויה לנוע בין 146 ל-194 שנים.
העולם הדמיוני שבו חיים יותר מאלף שנים
במחקר, שפורסם בכתב העת Aging, חוקרים ממכון סקולקובו למדע וטכנולוגיה וממכון המחקר לבינה מלאכותית ברוסיה לא עקבו אחרי בני אדם מבוגרים וגם לא בחנו תרופה חדשה, כפי שנוטים לעשות במחקרים מהסוג הזה. במקום זאת הם יצרו מודל מתמטי ששואל מה היה קורה אילו ניתן היה לבטל את כל סימני ההזדקנות ההפיכים ולהשאיר רק תהליך אחד: הצטברות של מוטציות סומטיות (גופניות).
אלו שינויים אקראיים בדנ"א שנוצרים בתאי הגוף אחרי הלידה. בכל פעם שתא מעתיק את החומר הגנטי שלו, וגם בעקבות נזקים שמתרחשים במהלך החיים, עלולות להיווצר טעויות קטנות בביטוי הגנים. רובן לא גורמות נזק, אך במשך עשרות שנים הן מצטברות ועלולות לפגוע בתפקוד התאים, להרוג אותם או לעודד התפתחות של סרטן.
ראשית חישבו החוקרים מה היה קורה בעולם תיאורטי שבו ההזדקנות כלל אינה קיימת אלא רק סכנות כמו תאונות וזיהומים שעדיין עלולות לגרום למוות. במודל הקיצוני הזה התקבלה תוחלת חיים חציונית של 1,759 שנים ולאחר מכן הם הוסיפו בהדרגה את הנזק שנגרם מהמוטציות גנטיות והמספר צנח בצורה דרמטית.
האיברים שמונעים מאיתנו לחיות לנצח
המודל חשף הבדל משמעותי בין איברי הגוף בהיבט של הזדקנות. רקמות כמו הכבד מסוגלות לחדש את עצמן ולהחליף תאים פגומים בתאים בריאים. לכן, לפחות בסימולציה, הכבד יכול היה להמשיך לתפקד במשך אלפי שנים ולא היה הגורם שהגביל את החיים.
מנגד, המוח והלב התגלו כנקודות התורפה. נוירונים ותאי שריר הלב כמעט אינם מתחלקים בבגרות ולכן כאשר מוטציות מצטברות ופוגעות בהם, לגוף יש יכולת מוגבלת להחליף אותם. כששילבו החוקרים כמה מערכות חיוניות במודל אחד, תוחלת החיים החציונית עמדה על כ-156 שנים וההערכות השונות נעו בין 146 ל-194 שנים.
וכאן חשוב לדייק: חציון אינו גיל מרבי. פירושו שבאותו גיל מחצית מהאוכלוסייה התיאורטית עדיין תהיה בחיים ומחציתה כבר לא. המודל חישב גם גילים מרביים אפשריים של 210 עד 557 שנים, בהתאם להנחות שנבחרו. אבל כמובן שהמספרים האלו רחוקים מאוד משיא החיים המאומת במציאות, שעומד על 122 שנים.
אז האם נחיה בקרוב עד גיל 194?
ממש לא. זהו ניסוי מחשבתי מתמטי שמבוסס על תנאים שאינם קיימים כיום. נכון להים, אין בידינו טיפול שמבטל את שאר מנגנוני ההזדקנות והמודל אינו כולל תהליכים מוכרים שמובילים לתמותה כמו דלקת כרונית, פגיעה במיטוכונדריה, התקצרות טלומרים ושינויים אפיגנטיים. הוא גם לא מוכיח שאפשר יהיה לעצור את הצטברות המוטציות הגנטיות עצמה, שתגרום בעצמה לתמותה.
המסקנה החשובה של החוקרים היא דווקא שאין "מתג" יחיד שאחראי להזדקנות. גם אם נצליח לפתור בעיה מרכזית אחת, מנגנונים אחרים ימשיכו להגביל את החיים. ד"ר ר' אוסוולדו נאוויה, מנהל קליני במרכז לחקר ההזדקנות באוניברסיטת טוליין שלא היה מעורב במחקר, הסביר בראיון ל-Healthline כי ההזדקנות היא תהליך רב-גורמי וכי תוחלת החיים נקבעת באמצעות כמה מנגנונים ביולוגיים שפועלים זה לצד זה.
בינתיים, ההבחנה החשובה יותר היא בין אורך החיים לבין מספר השנים שבהן חיים בבריאות טובה. הראיות החזקות ביותר בתחום עדיין מצביעות על הדברים המוכרים שעוזרים להאריך את החיים הבריאים: פעילות גופנית קבועה, תזונה בריאה, שינה איכותית, הימנעות מעישון ושמירה על קשרים חברתיים. המחקר החדש לא מבטיח לנו מאות שנות חיים נוספות, אבל הוא כן ממחיש עד כמה מורכבת תהיה הדרך להארכתם ומה הפוטנציאל שטמון בהבנה מעמיקה של הנושא הזה.