יש לי כלל מקצועי פשוט: בכל פעם שמשהו הופך לטרנד עולמי, אני כרופאת עור נעשית מעט חשדנית.
לא משום שכל טרנד הוא רע. להפך, לפעמים דווקא טרנדים חושפים אותנו לחדשנות אמיתית. אבל המדע כמעט אף פעם אינו עובד כמו טרנד. המדע שואל למי זה מתאים, באילו נסיבות, באילו אוכלוסיות ומהן המגבלות. טרנד, לעומת זאת, נוטה לשכנע אותנו שפתרון אחד מתאים לכולם.
זו בדיוק הסיבה שאני מתבוננת בזהירות בגל ההתלהבות העצום סביב הקוסמטיקה הקוריאנית.
חשוב לומר כבר בהתחלה: הקיי ביוטי הוא סיפור הצלחה מרשים. קוריאה הדרומית הפכה למעצמת חדשנות בתחום הקוסמטיקה בזכות שילוב של השקעה ממשלתית, מחקר אקדמי ותעשייה שמפתחת ללא הפסקה חומרי גלם, מערכות הולכה ופורמולציות חדשות. רבות מהטכנולוגיות שפותחו שם אומצו בהמשך גם על ידי חברות אירופאיות ואמריקאיות.
אבל כדי להבין את הקיי ביוטי צריך להבין גם את התרבות שבתוכה הוא צמח.
בקוריאה, שגרת טיפוח ארוכה היא לא רק עניין קוסמטי. עבור אימהות ובנות רבות היא גם זמן איכות משותף. ניקוי, טונר, אסנס, סרומים וקרמים הופכים לרגע של קרבה ושיחה.
כאשר המנהג הזה מגיע למערב דרך הרשתות החברתיות, הוא לא פעם מאבד את ההקשר. במקום טקס משותף מתקבלת רשימת קניות. במקום קשר אנושי מתקבלת התחושה שככל שיש יותר שלבים, כך הטיפוח טוב יותר.
ופה מתחילה גם הבעיה.
בשנים האחרונות אני רואה יותר ויותר ילדות בנות 9, 10 ו-11 שמבקשות להשתמש בחומצות, ברטינול, בפפטידים ובמוצרי אנטי אייג'ינג. לעור צעיר ובריא אין בדרך כלל צורך בכך, ושימוש מוקדם ולא מבוקר עלול לגרום לגירוי, לפגיעה במחסום העור ולרגישויות.
הבעיה כאן היא לא רק רפואית אלא גם תרבותית. האם אנחנו באמת רוצים שילדות יגדלו בתחושה שהעור שלהן הוא פרויקט שדורש עשרה מוצרים בכל ערב?
לא כל עור מזדקן באותו קצב
אחד ההבדלים החשובים בין אוכלוסיות נמצא באופן שבו העור מזדקן.
באוכלוסיות מזרח אסייתיות קיימת בממוצע נטייה לשמירה טובה יותר על מבנה הדרמיס ועל צפיפות הקולגן לאורך השנים, ולכן קמטים עמוקים נוטים להופיע בגיל מאוחר יותר.
לעומת זאת, אצל נשים רבות ממוצא אירופאי או ים תיכוני, הירידה באיכות הקולגן עשויה להתחיל מוקדם יותר. בעשור החמישי לחיים כבר עשוי לעלות הצורך ברכיבים שמעודדים יצירת קולגן, כמו רטינואידים, חומצות פעילות ופפטידים מתקדמים.
גם פילוסופיית הטיפול שונה.
העור הקוריאני נוטה במקרים רבים להיות רגיש יותר לגירוי מחומרים פעילים, ולכן התפתחה שם גישה של שכבות רבות של מוצרים בריכוזים מתונים יחסית. במקום טיפול אחד בריכוז גבוה, בונים אפקט מצטבר באמצעות כמה מוצרים עדינים.
זו גישה הגיונית מאוד עבור העור שלשמו היא פותחה. אבל היא לא בהכרח אידיאלית לכל אישה בישראל.
אישה ישראלית שמזמינה מוצר קוריאני עלולה לעיתים להתאכזב, לא משום שהמוצר אינו טוב, אלא משום שהוא פותח בראש ובראשונה עבור עור אחר, תנאי אקלים אחרים והרגלי שימוש אחרים.
המקום שבו הקוריאנים באמת שינו את השוק
אם יש תחום אחד שבו לתעשייה הקוריאנית מגיע קרדיט עצום, זה מסנני הקרינה.
הקוריאנים הצליחו לייצר מסננים קלילים, נעימים וכמעט בלתי מורגשים על העור. זה הישג משמעותי, משום שמסנן הקרינה הטוב ביותר הוא זה שאנשים באמת ישתמשו בו מדי יום.
אבל גם כאן יש הסתייגות חשובה.
אצל מי שסובלים ממלזמה או מהיפרפיגמנטציה לאחר דלקת, לא רק קרינת UV משחקת תפקיד. גם אור נראה, ובעיקר אור כחול, עלול לתרום לייצור מלנין ולהחמרת הכתמים.
לכן כיום קיימת חשיבות למסנני קרינה עם תחמוצות ברזל, שנמצאות לרוב במוצרים בעלי גוון. מסננים כאלה מספקים הגנה נוספת מפני קרינה נראית.
ופה בדיוק עלול להיווצר פער.
מסנני קרינה קוריאניים רבים שואפים להיות שקופים לחלוטין על העור, ולכן לא תמיד כוללים תחמוצות ברזל. עבור צרכנים רבים זו בחירה מצוינת. עבור נשים ישראליות שמתמודדות עם מלזמה או כתמי שמש, ייתכן שזו תהיה בחירה פחות אידיאלית.
השאלה, אם כך, אינה האם הקוסמטיקה הקוריאנית טובה או רעה. אז היא טובה מאוד. אבל היא לא בהכרח טובה באותה מידה לכל עור.
רפואה וטיפוח נכונים אינם מתחילים בטרנד, אלא בהבנה של הביולוגיה של העור, האקלים שבו אנחנו חיים, סוג הפיגמנטציה, מידת הרגישות, גיל המטופל והמטרה האמיתית של הטיפול.
רפואה טובה אינה שואלת מה אופנתי בעולם. היא שואלת מה נכון לאדם שיושב מולה.
ד"ר מרינה לנדאו היא דרמטולוגית מומחית ומייסדת קו המוצרים הקוסמקליניים MAHUT.