מעטים הדברים שמעוררים יותר אי נוחות משעוות אוזניים. התחושה שיש "לכלוך" בתוך האוזן גורמת לרבים לשלוף באופן כמעט אוטומטי מקלון צמר גפן, לנסות לגרד, לנקות או להוציא את השעווה בכוחות עצמם. אלא שלדברי מומחי אף אוזן גרון, דווקא ההרגל הנפוץ הזה הוא אחת הסיבות המרכזיות לבעיות באוזניים, ולעיתים אף לביקורים מיותרים במרפאה.
למעשה, אצל רוב האנשים כלל אין צורך לנקות את פנים האוזן. השעווה, שנראית אולי כמטרד אסתטי, היא חלק ממנגנון ההגנה הטבעי של הגוף. היא מצפה את תעלת האוזן, דוחה מים, מסייעת במניעת חדירת חיידקים ופטריות ואף שומרת על לחות העור העדין שבתוכה. ללא שכבת ההגנה הזו, האוזן עלולה להיות רגישה יותר לזיהומים, גירויים ותחושת יובש.
גם אם נדמה שהשעווה מצטברת ללא סוף, הגוף יודע בדרך כלל לטפל בה לבד. תאי העור שבתעלת האוזן נעים בהדרגה כלפי חוץ בתהליך טבעי, וביחד איתם הם מסיעים גם את השעווה. פעולות יומיומיות כמו דיבור ולעיסה מסייעות לתהליך הזה, כך שבמרבית המקרים אין צורך בהתערבות חיצונית.
למה מקלוני אוזניים עושים יותר נזק מתועלת?
למרות שהם נמצאים כמעט בכל חדר אמבטיה, מקלוני צמר גפן אינם מיועדים לניקוי תעלת האוזן. אפילו יצרני המקלונים מזהירים שלא להחדיר אותם פנימה.
הסיבה פשוטה: במקום להוציא את השעווה, המקלון דוחף אותה עמוק יותר לתוך התעלה. עם הזמן היא עלולה להידחס, ליצור חסימה ולהוביל לירידה בשמיעה, תחושת אטימות ואפילו כאבים.
מעבר לכך, המקלון עלול לשרוט את עור התעלה, לגרום לדימום, לפציעות ואף במקרים נדירים לפגיעה בעור התוף. כאשר מסירים שוב ושוב את שכבת השעווה המגינה, העור מתייבש, מתחיל לגרד, ואז רבים חוזרים להשתמש במקלונים כדי להקל על הגירוד. כך נוצר מעגל שקשה לצאת ממנו.
ומה לגבי נרות אוזניים?
אחת השיטות שזכו לפופולריות בשנים האחרונות היא שימוש בנרות אוזניים, שלכאורה "שואבים" את השעווה החוצה באמצעות חום.
אלא שלפי מומחי אף אוזן גרון, אין הוכחה שהשיטה הזו באמת מסירה שעווה. לעומת זאת, היא עלולה לגרום לכוויות, לפציעות ואף להחדיר שאריות שעווה לתוך האוזן. לכן רופאים אינם ממליצים להשתמש בה.
איך מנקים את האוזניים בצורה שלא תזיק?
התשובה פשוטה הרבה יותר ממה שנדמה.
אין צורך להחדיר דבר לתוך תעלת האוזן. בזמן המקלחת מספיק לשטוף בעדינות את האפרכסת ואת פתח האוזן באמצעות האצבע או מטלית רכה. אם הצטברה מעט שעווה שכבר הגיעה לפתח התעלה, ניתן להסירה בעדינות מבלי להיכנס פנימה.
במקרים שבהם קיימת נטייה להצטברות שעווה קשה, אפשר להשתמש בטיפות ייעודיות לריכוך השעווה. תכשירים המבוססים על קרבמיד פראוקסיד או מי חמצן מסייעים לרכך את הגוש ולאפשר לו לצאת בצורה טבעית יותר. לאחר השימוש ניתן לשטוף בעדינות במים חמימים בהתאם להוראות היצרן.
עם זאת, הטיפות אינן מתאימות לכל אחד. מי שסובל מחור בעור התוף, עבר ניתוח באוזן או סובל מכאבים משמעותיים, חייב להיוועץ ברופא לפני השימוש.
מתי חייבים לפנות לרופא?
אצל חלק קטן מהאנשים מנגנון הפינוי הטבעי אינו פועל בצורה יעילה. אחרים מייצרים כמויות גדולות במיוחד של שעווה או שהשעווה שלהם סמיכה וקשה יותר. במקרים כאלה עלולה להיווצר חסימה.
הסימנים האופייניים כוללים תחושת אוזן סתומה, ירידה בשמיעה, תחושה כאילו יש "פקק" באוזן, ולעיתים גם הד של הקול בזמן דיבור.
כאשר מופיעים התסמינים האלה, מומלץ להיבדק אצל רופא אף אוזן גרון. הרופא יכול להסיר את השעווה באמצעות שאיבה, שטיפה מבוקרת או מכשור ייעודי, בהתאם למצב.
חשוב במיוחד לא להתעלם מירידה פתאומית בשמיעה. אמנם לעיתים מדובר רק בהצטברות שעווה, אך במקרים אחרים הסיבה עלולה להיות שונה לחלוטין, למשל פגיעה באוזן הפנימית בעקבות זיהום נגיפי או מצב רפואי אחר שמצריך טיפול מהיר. במצבים כאלה חלון הזמן לטיפול עשוי להיות קצר, ולכן כל שינוי פתאומי בשמיעה מחייב פנייה דחופה לרופא.
אז למרות הפיתוי "לנקות" את האוזניים, ברוב המקרים עדיף פשוט לתת לגוף לעשות את העבודה. שעוות האוזניים אינה אויב אלא מנגנון הגנה חיוני שהתפתח במשך אלפי שנים. ניסיון להסיר אותה באופן אגרסיבי עלול לגרום דווקא לחסימות, לזיהומים ואף לפגיעה בשמיעה.
אם אין כאבים, ירידה בשמיעה או תחושת חסימה, ההמלצה של מומחי אף אוזן גרון ברורה: הסתפקו בניקוי עדין של האוזן החיצונית, והשאירו את פנים האוזן לטיפולו של מנגנון הניקוי הטבעי של הגוף. כאשר מתעוררת בעיה אמיתית, עדיף לתת לאיש מקצוע לטפל בה מאשר לנסות לפתור אותה לבד.