עזבו אתכם מעובדות: כך מצליחים מתנגדי החיסונים לשכנע מיליונים

בכל פעם שמתפרסם מידע חדש על חיסונים נדמה שהוויכוח הציבורי מתחדש מחדש. מצד אחד עומדות עשרות שנים של מחקר מדעי, המלצות של רשויות הבריאות ונתונים שנאספו ממיליוני בני אדם. מהצד השני ניצבים לא פעם סיפורים אישיים, סרטונים ברשתות החברתיות ותחושות של חשד וחוסר אמון.

אם העובדות נמצאות בצד אחד, מדוע אנשים רבים עדיין בוחרים להאמין דווקא לצד השני?

מאמר חדש שפורסם באתר The Conversation מעניק תשובה מעניינת. לטענת מחברת המאמר, החוקרת בתחום מדעי הרוח הרפואיים החוקרת את האופן שבו תנועות ספקניות כלפי חיסונים בונות את המסרים שלהן, אחת הסיבות לכך שהמאבק במידע המטעה מתקשה להצליח היא שהוויכוח כלל אינו מתנהל רק על עובדות רפואיות. הוא מתנהל בעיקר על סיפורים.

במשך שנים רבות התבססה ההסברה הרפואית על ההנחה שאנשים חוששים מחיסונים משום שהם אינם מכירים מספיק את המדע. לפי הגישה הזאת, אם רק יסופק מידע ברור, אמין ונגיש יותר, האמון בחיסונים יגדל.

אלא שלדברי הכותבת, המציאות מורכבת הרבה יותר.

ספקנות כלפי חיסונים אינה נובעת בהכרח מהיעדר השכלה או מחוסר הבנה מדעית. למעשה, גם אנשים בעלי השכלה גבוהה ואוריינות בריאותית טובה עלולים לפקפק בחיסונים מסיבות שונות, ובהן חוסר אמון במערכת הבריאות, ביקורת כלפי מוסדות המדינה, אמונות דתיות או פוליטיות, רצון להגן על ילדיהם, או הזדהות עם סיפורים אישיים רבי עוצמה.

לדבריה, מומחי מדיניות מכנים את התופעה "בעיה סבוכה", משום שאין לה גורם אחד או פתרון פשוט.

לטענת הכותבת, תנועות המתנגדות לחיסונים מצליחות להשתמש בנרטיבים בצורה יעילה במיוחד.

במקום להתמקד בנתונים סטטיסטיים, הן מציגות סיפורים אישיים על הורים שמרגישים שלא הקשיבו להם, על ילדים שחלו לכאורה לאחר קבלת חיסון, או על מאבק למען חופש הבחירה.

גם כאשר אין הוכחה לקשר בין האירועים, הסיפור עצמו מצליח לעורר הזדהות, פחד ותחושת הזדהות חזקה הרבה יותר מאשר גרפים או מחקרים.

לדברי הכותבת, זהו אחד היתרונות הגדולים של מסרים מסוג זה. בעוד שמסרים מדעיים מחויבים לדיוק, להסתייגויות ולמורכבות, סיפורים אישיים יכולים להיות פשוטים, דרמטיים וחד משמעיים.

אחת הטענות המרכזיות במאמר היא שבמקרים רבים הוויכוח כבר אינו עוסק בחיסונים עצמם.

במקום מוצר רפואי שנועד למנוע מחלות, החיסון הופך לסמל של סוגיות רחבות הרבה יותר, כמו חופש אישי, אמון בממשלה או תחושת שליטה על הגוף.

כך, למשל, במהלך מגפת הקורונה הוצגה ההתנגדות לחיסונים בקרב קבוצות מסוימות כביטוי לעצמאות אישית או להתנגדות להתערבות של המדינה, גם כאשר הטענות הרפואיות עצמן לא היו מבוססות.

לדברי הכותבת, כאשר חיסון הופך לסמל של זהות או אידיאולוגיה, קשה הרבה יותר לשנות את דעתם של אנשים באמצעות נתונים בלבד.

המאמר מצביע גם על שינוי מסוים בשיח הציבורי בארצות הברית מאז כניסתו של רוברט פ. קנדי ג'וניור לתפקיד שר הבריאות.

לדברי הכותבת, חלק מהמסרים שפרסמו גורמי ממשל בשנים האחרונות משתמשים במונחים כמו "בחירה אישית" או "אוטונומיה", מושגים שבעבר היו מזוהים בעיקר עם תנועות ספקניות כלפי חיסונים.

לטענתה, כאשר השיח מתמקד בעיקר בחופש אישי, הוא עלול לטשטש את הסיכון הרפואי האמיתי שמחלות זיהומיות עלולות לגרום.

אז איך מתמודדים? הכותבת אינה מציעה להתעלם מחששות הציבור או לבטל אותם. להפך. לדבריה, זלזול במי שחוששים מחיסונים רק מעמיק את חוסר האמון ומרחיק אנשים ממערכת הבריאות.

במקום זאת היא מציעה להבין את הסיפורים, החוויות והחששות שמאחורי העמדות האלה, ולשלב תקשורת אנושית ואמפתית לצד העובדות המדעיות.

לדבריה, יש גם קבוצות באוכלוסייה שנושאות איתן מטען היסטורי מוצדק של חוסר אמון במערכת הרפואית, למשל בעקבות אפליה או ניסויים רפואיים שנעשו בעבר ללא הסכמה. הכרה בחוויות הללו עשויה להיות חשובה לא פחות מהצגת נתונים.

אולי התובנה החשובה ביותר שעולה מהמאמר היא שהמאבק במידע מטעה אינו מתרחש רק בזירת המדע, אלא גם בזירת הסיפור.

עובדות, מדויקות ככל שיהיו, אינן תמיד מספיקות כדי לשנות עמדות. רגשות, תחושת שייכות, אמון וחוויות אישיות משפיעים לעיתים לא פחות על הדרך שבה אנשים מקבלים החלטות.

הכותבת מסכמת כי אם מערכות הבריאות רוצות לחזק את אמון הציבור, הן יצטרכו לא רק להסביר טוב יותר את המדע, אלא גם ללמוד לספר את הסיפור האנושי שמאחוריו. כך, היא סבורה, יהיה אפשר ליצור שיח מכבד יותר, קשוב יותר, ואולי גם יעיל יותר במאבק במידע רפואי שגוי.