אוזמפיק, הדבר הבא: החומר שמצעיר את הגוף ועשה רעש בעולם

בשנים האחרונות הפכו הפפטידים לאחת ממילות הבאזז החמות ביותר בעולם הבריאות, האסתטיקה והלונג'ביטי. בקליניקות פרטיות, בפודקאסטים, ברשתות החברתיות ואפילו בחדרי הכושר, יותר ויותר אנשים מדברים על חומרים שמבטיחים לסייע בשיקום מפציעות, להפחית דלקת, לשפר את חילוף החומרים, לייעל את השינה ואפילו להאט תהליכי הזדקנות.

כעת, ההתלהבות קיבלה דחיפה משמעותית בעקבות דיון שנערך בארצות הברית, לאחר שוועדה מייעצת של מינהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) המליצה לאפשר לבתי מרקחת להכין שישה פפטידים מסוימים במסגרת הכנה רוקחית למטופלים בעלי מרשם אישי. ההמלצה, שעוררה ויכוח סוער, התקבלה למרות הסתייגויות של מדעני הסוכנות, שטענו כי עבור חלק מהחומרים עדיין חסרים נתוני בטיחות ויעילות בסיסיים.

אלא שלמרות הכותרות, מומחים מדגישים כי חשוב להבין מה בדיוק קרה - ובעיקר מה לא קרה.

"הדיון עסק בשאלה רגולטורית מצומצמת הרבה יותר מאישור תרופה", מסביר ד"ר ניצן ענו, מנהל תחום הלונג'ביטי במכבי שירותי בריאות.

לדבריו, "ה-FDA לא קבע שהפפטידים בטוחים או יעילים, אלא בחן האם ניתן יהיה להשתמש בהם כחומרי גלם בהכנות רוקחיות. אלה שני דברים שונים לחלוטין".

המשמעות היא שהפפטידים שעלו לדיון לא עברו את המסלול הארוך והמחמיר שכל תרופה חדשה חייבת לעבור - הכולל מחקרים קליניים רחבי היקף, בחינת מינונים, ניטור תופעות לוואי ופיקוח הדוק על תהליך הייצור.

במילים אחרות, האפשרות שרוקח יכין חומר מסוים עבור מטופל אינה שקולה לאישור רשמי של טיפול רפואי.

העובדה שהמונח "פפטידים" הפך כמעט לשם נרדף לטיפולי אנטי אייג'ינג יוצרת לא מעט בלבול.

למעשה, פפטידים אינם טיפול אחד, אלא משפחה עצומה של מולקולות טבעיות. מדובר בשרשראות קצרות של חומצות אמינו - אבני הבניין של החלבונים - המשמשות בגוף כמעין "שליחים ביולוגיים". הן מעבירות מסרים בין תאים ומווסתות מגוון רחב של תהליכים, החל מהפרשת הורמונים, דרך חילוף חומרים ועד תהליכי ריפוי ובנייה של רקמות.

חלק מהפפטידים מוכרים היטב לרפואה כבר עשרות שנים. אינסולין, למשל, הוא פפטיד, וכך גם התרופות החדשניות ממשפחת GLP-1, ובהן אוזמפיק, וויגובי ומונג'רו, שחוללו מהפכה בטיפול בסוכרת ובהשמנה.

זו בדיוק הסיבה שמומחים מדגישים כי אין מקום להכליל. העובדה שפפטיד אחד הוכח כיעיל אינה מעידה דבר על פפטיד אחר.

"פפטידים אינם בהכרח ניסיוניים ואינם בהכרח מסוכנים", אומר ד"ר ענו. "הדיון הנוכחי מתייחס לקבוצה מצומצמת מאוד של חומרים שמשווקים כיום למטרות שונות, אף שלא אושרו כתרופות".

הדיון שהתנהל בארצות הברית עסק בשבעה פפטידים מסוימים, שלכל אחד מהם מנגנון פעולה שונה ותחום מחקר אחר. חלקם מוכרים בעיקר בזכות הבטחות לשיקום רקמות ופציעות ספורט, אחרים נחקרים בהקשרים של דלקת, מטבוליזם, בריאות המוח או שינה.

בין השמות הבולטים נמצאים BPC-157 ו-TB-500, שמקודמים בעיקר כחומרים המסייעים להתחדשות רקמות, גידים ושרירים. KPV נחקר בשל פעילות אנטי דלקתית אפשרית, בעיקר במערכת העיכול ובעור, ואילו MOTS-c מסקרן במיוחד את חוקרי הלונג'ביטי משום שמדובר בפפטיד שמקורו במיטוכונדריה - תחנות הכוח של התא - ונמצא במחקרים מוקדמים כבעל השפעה אפשרית על חילוף החומרים, רגישות לאינסולין והתמודדות עם עקה מטבולית.

פפטידים נוספים שעלו לדיון הם Semax, שנחקר בהקשרים נוירולוגיים, Epitalon, שמזוהה עם מחקרים העוסקים בשינה ובהזדקנות, ו-Emideltide ‏(DSIP), שנבחן גם הוא בתחום הפרעות השינה. בסופו של דבר, הוועדה המליצה לאפשר הכנה רוקחית של שישה מהם, בעוד ש-Emideltide היה היחיד שלא זכה לתמיכה. גם במקרה הזה, מדובר בהמלצה בלבד, וההכרעה הסופית עדיין נמצאת בידי ה-FDA.

לדברי ד"ר ניצן ענו, אסור לבלבל בין מנגנון ביולוגי מסקרן לבין טיפול רפואי מוכח.

"בחלק מהפפטידים המידע מבוסס בעיקר על מחקרים בתאים ובבעלי חיים, ובחלקם כמעט שאין מחקרים קליניים מסודרים בבני אדם. עדיין אין לנו בסיס מספק לקבוע מהו המינון הנכון, עד כמה הם יעילים ומהי בטיחותם בשימוש ממושך".

אחת הסיבות להתעניינות העצומה בפפטידים היא ההצלחה של תרופות ה-GLP-1 בשנים האחרונות. ההצלחה של אוזמפיק, וויגובי ומונג'רו הוכיחה שאפשר להשפיע באופן משמעותי על מערכות ביולוגיות באמצעות פפטידים, והציתה גל אדיר של מחקר ופיתוח בתחום.

במקביל, עולם הלונג'ביטי משנה את הדרך שבה רבים מסתכלים על הרפואה. במקום להתמקד רק בטיפול במחלות, יותר חוקרים ורופאים מנסים להבין כיצד ניתן לשמר את תפקוד הגוף לאורך שנים, לשפר את איכות החיים ולהאט תהליכים הקשורים להזדקנות.

בתוך התמונה הזו, הפפטידים נתפסים בעיני רבים כמעין "מולקולות איתות" שיודעות לדבר בשפה שהגוף כבר מכיר. במקום להכריח את הגוף לפעול בצורה מסוימת, הן אמורות להשפיע על מסלולים ביולוגיים קיימים ולעודד תהליכים טבעיים של ריפוי, ויסות והתחדשות.

אלא שהחזון הזה עדיין רחוק מלהיות מציאות מוכחת עבור רוב הפפטידים שנמצאים כיום בכותרות.

אחת הנקודות המרכזיות שעלו בדיוני ה-FDA נוגעת לא רק לשאלה האם הפפטידים עובדים, אלא גם לאיכות הייצור שלהם.

מדעני הסוכנות התריעו כי בהכנות פפטידיות עלולות להופיע בעיות של זיהומים, שונות בין אצוות ייצור, תוצרי פירוק לא רצויים ותגובות של מערכת החיסון. הסיכונים גדלים במיוחד כאשר מדובר בחומרים המוזרקים לגוף, ובוודאי כאשר הם נרכשים ממקורות לא מפוקחים באינטרנט.

מצד שני, התומכים בהמלצת הוועדה טוענים שהמציאות כבר השתנתה. לדבריהם, אלפי אנשים ממילא רוכשים כיום פפטידים דרך השוק האפור ומזריקים אותם ללא כל פיקוח. במצב כזה, עדיף לאפשר גישה באמצעות רופאים ובתי מרקחת מפוקחים, שבהם ניתן לפחות להבטיח בקרת איכות טובה יותר.

ד"ר ענו סבור שזהו טיעון שראוי לדיון, אך מזהיר מפני מסקנה שגויה: "פיקוח על איכות הייצור הוא חשוב, אבל הוא אינו מחליף הוכחה מדעית ליעילות ולבטיחות. קיים חשש שהציבור יראה באריזה של בית מרקחת סוג של חותמת איכות רפואית, למרות שהמדע עדיין לא סיפק תשובות מלאות".

גם בישראל גובר העניין בתחום. יותר ויותר רופאים, מטפלים ואנשי לונג'ביטי עוקבים אחר ההתפתחויות, בעוד שהמטופלים מגיעים לקליניקות כשהם כבר מכירים שמות של פפטידים מהרשתות החברתיות, מפודקאסטים ומסרטונים ביוטיוב.

אלא שבדיוק כאן, מסביר ד"ר ניצן ענו, נדרשת הפרדה בין התקווה לבין הראיות. "זהו אחד המבחנים החשובים של רפואת הלונג'ביטי. התחום נועד לזהות טכנולוגיות וטיפולים מבטיחים ולהביא חדשנות אל המטופלים, אבל הרצון לחדש לא יכול לבוא במקום האחריות הרפואית".

לדבריו, אין שום סיבה לפסול את התחום רק משום שהוא חדש יחסית. "בהחלט ייתכן שחלק מהפפטידים יתגלו בעתיד כטיפולים יעילים מאוד. דווקא בגלל הפוטנציאל שלהם, חשוב להשקיע במחקרים קליניים איכותיים, לקבוע מינונים נכונים, לעקוב אחרי תופעות לוואי ולפרסם את כל התוצאות בשקיפות".

הגישה הזאת משקפת את הדרך שבה עולם הרפואה מתקדם בדרך כלל. כמעט כל טיפול חדש מתחיל כהשערה מבטיחה במעבדה, ממשיך לניסויים בבעלי חיים, ורק לאחר מכן עובר שנים של מחקרים בבני אדם לפני שהוא הופך לחלק מהפרקטיקה הרפואית. הדרך הזו אולי איטית, אבל היא זו שמאפשרת להבדיל בין טיפולים שבאמת משנים חיים לבין כאלה שנראו מבטיחים בתחילת הדרך אך התבררו כבלתי יעילים או אפילו כמסוכנים.

אחת הבעיות הגדולות היא שהביקוש לפפטידים כבר אינו ממתין לתוצאות המחקרים.

בארצות הברית פועל כיום שוק ענק של טיפולי וולנס, ביוהאקינג ורפואה מותאמת אישית, שבו מטופלים מחפשים פתרונות לשיפור ביצועים, האטת הזדקנות, התאוששות מפציעות ושיפור איכות החיים. הרשתות החברתיות תרמו לכך שפפטידים הפכו כמעט לשם נרדף ל"רפואה של העתיד", עוד לפני שהעתיד הזה נבדק לעומק.

הפער הזה בין ההתלהבות הציבורית לבין קצב המחקר הוא בדיוק מה שמעמיד את הרגולטורים בפני דילמה מורכבת. מצד אחד, קיימת שאיפה לאפשר גישה מבוקרת יותר לחומרים שאנשים ממילא מחפשים. מצד שני, ה-FDA מחויב לוודא שכל טיפול רפואי מבוסס על ראיות מוצקות לפני שהוא מקבל גושפנקה רשמית.

לכן גם ההמלצה האחרונה של הוועדה המייעצת אינה משנה את הכללים המדעיים. גם אם בסופו של דבר יוחלט לאפשר הכנה רוקחית של אותם פפטידים, הם עדיין לא יהפכו בן לילה לתרופות מאושרות, והדרך לאישור כזה תמשיך לעבור במסלול הארוך של מחקרים קליניים, מעקב אחר בטיחות והוכחת יעילות.

בשורה התחתונה, אין ספק שהפפטידים הם אחד התחומים המרתקים והמסקרנים ביותר ברפואת הלונג'ביטי של השנים האחרונות. חלקם כבר שינו את פני הרפואה, כפי שעשו אינסולין ותרופות ה-GLP-1, ואחרים עשויים בעתיד להציע פתרונות חדשים לשיקום רקמות, למחלות מטבוליות ואולי גם לתהליכים הקשורים להזדקנות.

אבל נכון להיום, חשוב להבחין בין פוטנציאל מדעי לבין טיפול רפואי מוכח.

"העמדה הנכונה אינה להיות בעד פפטידים או נגד פפטידים", מסכם ד"ר ענו. "היא להיות בעד מחקר רציני ובעד חדשנות שאפשר למדוד, לבדוק ולשחזר. עד שיהיו בידינו ראיות כאלה, חשוב להבחין בין הבטחה ביולוגית לבין הבטחה רפואית. הראשונה יכולה להיות תחילתה של פריצת דרך. השנייה חייבת להישען על ראיות".