הן החלימו מסרטן השד, אבל דבר אחד ממשיך לרדוף אותן. והוא יכול להטריף

ארבע שנים אחרי שסיימה את הטיפולים נגד סרטן השד, אושרת ספיבק נכנסה לבדיקת מעקב שגרתית. כלפי חוץ היא כבר הייתה אישה בריאה. המשפחה חזרה לשגרה, העבודה המשיכה והחיים נראו רגילים. אבל רגע לפני שנכנסה לבדיקה היא הרגישה שמשהו אינו כשורה.

"אני זוכרת את הכיווץ בבטן", היא מספרת. "הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר".

התחושה הזו התבררה כנכונה. המחלה חזרה.

הסיפור של אושרת אינו יוצא דופן כפי שנדמה. סקר חדש שהוצג בכנס השנתי של האגודה האמריקאית לאונקולוגיה קלינית (ASCO), מהכנסים החשובים בעולם בתחום הסרטן, מצא כי כ-62% מהמחלימות מסרטן השד מדווחות שהפחד מהישנות המחלה מלווה אותן במידה רבה או רבה מאוד.

החוקרים הדגישו כי מדובר באחד האתגרים המרכזיים של מחלימות מסרטן השד, וקראו להתייחס אליו כחלק בלתי נפרד מהטיפול הכולל, בדיוק כפי שמתייחסים למעקב הרפואי ולטיפול הגופני.

לדברי ד"ר אירנה ז'בליוק, מנהלת יחידת סרטן השד והמכון הכימותרפי בבית החולים אסותא תל אביב, דווקא סיום הטיפולים הוא עבור רבות מהנשים אחת התקופות המורכבות ביותר.

"כל עוד יש טיפולים, קיימת גם מעטפת רפואית ותחושה שעושים משהו באופן אקטיבי", היא מסבירה. "כשהטיפולים מסתיימים והמעטפת הזאת מצטמצמת, הפחד מתחיל לתפוס מקום גדול יותר".

לדבריה, נשים רבות מתחילות להקשיב לגופן בצורה אחרת לחלוטין. "כאב קטן, עייפות או תחושה חדשה מקבלים פתאום משמעות גדולה הרבה יותר. גם בדיקות המעקב הופכות למקור למתח, משום שכל ביקורת מעלה מחדש את השאלה האם הכול באמת בסדר".

תפקידו של הצוות הרפואי אינו מסתכם רק באיתור מוקדם של הישנות המחלה. "אנחנו צריכים גם לתת מקום לפחד הזה, לדבר עליו ולעזור למטופלת להמשיך לחיות את חייה. אני תמיד ממליצה לא להישאר לבד עם החששות, להקפיד על המעקב הרפואי ולשתף בכל שינוי או דאגה. המעקב מאפשר לזהות בזמן כל התפתחות, אבל הוא גם מעניק ביטחון מתוך הידיעה שיש מי שמלווה אותך לאורך הדרך".

החשש מפני הישנות אינו רק דמיון. אצל חלק מהנשים המחלה אכן עלולה לחזור, וברוב המקרים מדובר במחלה גרורתית.

עם זאת, ד"ר ז'בליוק מדגישה כי בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי גם בתחום הזה. "כיום עומדים לרשותנו טיפולים מתקדמים שמפחיתים את הסיכון שהמחלה תחזור, ובמקביל מאפשרים לנשים רבות לשמור על איכות החיים שלהן ולהמשיך לעשות את הדברים החשובים להן באמת. להיות עם המשפחה, לעבוד, לטייל ולחיות חיים מלאים".

עם זאת, היא מציינת כי חלק מהטיפולים החדשניים עדיין אינם כלולים בסל הבריאות ולכן אינם זמינים לכל המטופלות שעשויות להפיק מהם תועלת.

אושרת ספיבק, בת 50, מטפלת רגשית תודעתית בעמותת שינה, מכירה היטב את שני צדי ההתמודדות.

לאחר שהחלימה מסרטן השד, חזרה המחלה כעבור ארבע שנים. החוויה הזו הובילה אותה לעזוב את עבודתה כרואת חשבון ולעבור הכשרה כמטפלת, וכיום היא מלווה נשים המתמודדות עם סרטן ומחלימות ממנו.

"הסרטן לא באמת נגמר כשהטיפולים מסתיימים", היא אומרת. "כלפי חוץ כולם אומרים 'יופי, החלמת', אבל בפנים מתחיל מסע אחר לגמרי".

הפחד, לדבריה, הופך לבן לוויה קבוע. "הוא נמצא לפני כל בדיקת מעקב וגם בין הבדיקות. כל כאב קטן או תחושה חדשה בגוף יכולים להחזיר אותך באותו רגע למקום הכי מפחיד".

במשך שנים ניסתה להילחם בפחד באמצעות איסוף מידע. "תמיד חשבתי שאם רק אדע יותר, אצליח להישאר מוגנת. בדיעבד הבנתי שזו הייתה רק תחושת שליטה מדומה".

רק לאחר ההתמודדות השנייה השתנתה הגישה שלה. "הבנתי שאני צריכה להפסיק להילחם בפחד. הוא לא נעלם, וגם לא צריך להעמיד פנים שהוא לא קיים. למדתי לקבל אותו ולעבוד איתו במקום נגדו".

היום, כשהיא מלווה נשים אחרות, היא אינה מבטיחה להן שהחשש ייעלם. "אני לא באה להגיד שהפחד ייעלם, כי הוא לא. אני רק מנסה לעזור להן להבין שאפשר לתת לו מקום, בלי שהוא ינהל את החיים ויתפוס את כל המקום".

מבחינתה, הליווי של נשים אחרות הפך גם לחלק מתהליך ההחלמה האישי שלה. "עצם היכולת לראות נשים מוצאות מחדש את הכוחות ואת החוסן שלהן היא גם חלק מההחלמה שלי".

המסר שעולה הן מהמחקר והן מניסיונן של הרופאות והמטופלות ברור: ההחלמה מסרטן השד אינה מסתיימת עם הטיפול האחרון. לצד ההתקדמות הרפואית המרשימה, יש צורך להמשיך ללוות את הנשים גם בהתמודדות הנפשית. משום שלפעמים, הקרב הקשה ביותר מתחיל דווקא ביום שבו כולם אומרים: "החלמת".