אחד הרגעים המדוברים ביותר בעונה הנוכחית של "חתונה ממבט ראשון" הגיע כאשר אתמול, כשתומר ניסה להסביר את הקושי שלו להימשך מינית ללייקי והשתמש במונח "תסביך מדונה זונה". עבור רבים מהצופים זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעו את הביטוי, אך בעולם הפסיכולוגיה מדובר בתיאוריה ותיקה במיוחד, שהוצגה כבר לפני כמאה שנה על ידי זיגמונד פרויד.
למרות שהמונח נשמע קיצוני ואף פרובוקטיבי, הוא מתאר תופעה מורכבת: קושי לשלב אהבה עמוקה, כבוד ואינטימיות רגשית עם תשוקה מינית כלפי אותה בת זוג. במילים פשוטות, האדם מסוגל לאהוב או לחשוק, אך מתקשה לחבר בין שני הרגשות.
כשאהבה ותשוקה הולכות לכיוונים שונים
פרויד כינה את התופעה "אימפוטנציה נפשית". לדבריו, ישנם גברים ש"כשהם אוהבים אין להם תשוקה, וכשהם חשים תשוקה הם אינם מסוגלים לאהוב".
לפי התיאוריה, האישה נחלקת בתודעה לשתי קטגוריות נפרדות. מצד אחד נמצאת ה"מדונה", דמות טהורה, מכובדת ואידיאלית, כזו שראויה לאהבה ולהערכה. מצד שני נמצאת ה"זונה", דמות שמעוררת תשוקה מינית אך אינה נתפסת כבת זוג לחיים או כאם לילדים.
הבעיה מתחילה כאשר בן הזוג האמיתי ממוקם באופן לא מודע בקטגוריה הראשונה. ככל שהאהבה וההערכה כלפיו גדלות, כך דווקא התשוקה המינית עלולה להיחלש.
לא רק בעיה של גברים
למרות שהתסביך תואר במקור אצל גברים, חוקרים ומטפלים בני זמננו סבורים שהמציאות מורכבת יותר. גם נשים עשויות לחוות פיצול בין דמות הפרטנר המרגש והמסעיר לבין בן הזוג הבטוח, האוהב והיציב.
במקרים כאלה נוצרת הפרדה בין הצורך בביטחון רגשי לבין הצורך בריגוש מיני. ככל שהקשר הופך יציב ומחויב יותר, חלק מהאנשים חווים דווקא ירידה בעוררות המינית.
למה זה קורה? אין הסבר אחד שמקובל על כל החוקרים. הגישה הפסיכואנליטית טוענת כי מקור התופעה בחוויות ילדות ובאופן שבו האדם למד לתפוס אינטימיות, מיניות ואהבה.
חוקרים אחרים מצביעים דווקא על השפעות חברתיות ותרבותיות. במשך דורות נשים הוצגו בתרבות המערבית בשני קצוות בלבד: האישה הטהורה והמשפחתית מול האישה הפתיינית והמינית. כאשר אדם מפנים את החלוקה הזו, הוא עלול להתקשות לראות את אותה אישה גם כאם, גם כבת זוג וגם כאדם שמעורר תשוקה.
גם החינוך סביב מיניות משחק תפקיד. בחברות שבהן מין נתפס כמשהו שיש להצניע או להתבייש בו, קל יותר להיווצרות פיצול בין אהבה לבין מיניות.
כאשר אחד מבני הזוג מתקשה לחוות תשוקה כלפי האדם שהוא אוהב, שני הצדדים עלולים להיפגע.
הצד שאינו זוכה לקרבה מינית עלול לפרש זאת כחוסר משיכה, כדחייה או כחוסר אהבה. מנגד, האדם שחווה את הקושי עשוי להרגיש אשמה, תסכול ובלבול, משום שהוא דווקא אוהב מאוד את בן או בת הזוג אך אינו מצליח לייצר משיכה מינית כפי שהיה רוצה.
לא פעם נוצר מעגל שלילי: ככל שהלחץ לקיים יחסי מין גדל, כך החרדה עולה והתשוקה יורדת עוד יותר.
האם זה באמת נפוץ?
קשה לדעת עד כמה התופעה שכיחה, משום שאין אבחון רפואי רשמי או קריטריונים מוסכמים. עם זאת, פסיכולוגים ומטפלים זוגיים מדווחים כי פער בין אהבה לתשוקה הוא אחת הסיבות השכיחות למשברים בחיי המין של זוגות.
גם הספרות המקצועית מצביעה על כך שהתופעה עדיין מוכרת היטב. הפסיכולוגית הקלינית אווה הרטמן אף כתבה כי מדובר במורכבות שניתן לפגוש גם אצל מטופלים בני זמננו, למרות השינויים החברתיים שחלו בעשורים האחרונים.
האם זה אומר שאין עתיד לזוגיות? ממש לא. מטפלים רבים סבורים שהתסביך אינו גזירת גורל אלא דפוס חשיבה שניתן להבין ולעבוד עליו. הצעד הראשון הוא מודעות. כאשר האדם מבין שהוא מפריד בין אהבה לבין מיניות, ניתן להתחיל לבחון את מקור הדפוס ולנסות לשנות אותו.
טיפול זוגי או מיני עשוי לסייע ביצירת אינטימיות חדשה שאינה מבוססת על חלוקה נוקשה בין "קדושה" ל"מינית". לעיתים דווקא שיחות פתוחות על מיניות, פנטזיות, פחדים וציפיות מאפשרות לבני הזוג לחבר מחדש בין הרגש לבין המשיכה.
הווידוי של תומר הצליח להציף מושג פסיכולוגי שרבים כלל לא הכירו, אך למעשה הוא נוגע בשאלה רחבה הרבה יותר: האם אנחנו מסוגלים לראות את האדם שמולנו כשלם ומורכב, גם אהוב, גם מכובד וגם מושך מינית.
בסופו של דבר, זוגיות ארוכת שנים נשענת על היכולת לשלב בין חברות, ביטחון ואהבה לבין תשוקה וסקרנות. כאשר אחד המרכיבים מנותק מהאחרים, הקשר עלול להיכנס למשבר. אבל כאשר מצליחים לחבר ביניהם, לא מדובר רק בחיי מין טובים יותר, אלא במערכת יחסים עמוקה ובריאה יותר.