עוד מערכה נפתחה אבל אנחנו עם חזק. יש לנו חוסן לעמוד. בישראל אוהבים לדבר על חוסן. המושג הוא חלק בלתי נפרד מהשיח בשנים האחרונות. סיפרנו לעצמנו, ובצדק, על יכולת ההתארגנות המהירה, על ההתנדבות, על התמיכה ההדדית ועל היכולת להמשיך קדימה גם בתקופות קשות. אלא שככל שהמלחמה התארכה, הצטרפו אליה גיוסי מילואים ממושכים, אי־ודאות כלכלית, משבר החטופים וכעת גם המערכה מול איראן, החלו יותר ויותר אנשי מקצוע לשאול שאלה אחרת: מה קורה כשהחוסן עצמו מתחיל להתעייף?
הרי בני אדם אינם בנויים לחיות במצב חירום במשך חודשים ושנים. גם מי שמצליח לתפקד, לעבוד, לטפל במשפחה ולשמור על שגרה מסוימת, משלם מחיר מצטבר שאינו נראה לעין. עייפות החוסן אינה התמוטטות דרמטית אלא יותר שחיקה הדרגתית של המשאבים הנפשיים והפיזיים לאחר תקופה ממושכת של התמודדות.
הגוף לא מבין שהחירום לא נגמר
מערכת הסטרס נועדה להתמודד עם סכנות קצרות טווח. כאשר אדם חש איום, הגוף מפריש אדרנלין וקורטיזול, מעלה את הדופק, מגביר ערנות ומכין אותו לפעולה. בטווח הקצר מדובר במנגנון חיוני שמסייע להישרדות.
הבעיה מתחילה כאשר מצב החירום אינו מסתיים מחקרים רבים בתחום רפואת הסטרס מצביעים על כך שחשיפה ממושכת ללחץ נפשי גורמת למה שמכונה "עומס אלוסטטי" - שחיקה מצטברת של מערכות הגוף כתוצאה מהפעלת יתר של מנגנוני ההתמודדות. במצב כזה עלולות להופיע הפרעות שינה, פגיעה בריכוז, ירידה בתפקוד מערכת החיסון, עייפות כרונית, בעיות עיכול, כאבי ראש ועלייה ברמות החרדה והדיכאון. המשמעות היא שגם כאשר האדם אינו מרגיש שהוא במשבר, הגוף שלו ממשיך להגיב כאילו האיום עדיין נוכח.
עייפות החוסן אינה נראית כמו קריסה. להיפך. במקרים רבים היא מופיעה דווקא אצל אנשים שנראים חזקים במיוחד. אלה שממשיכים להגיע לעבודה, לטפל בילדים, לדאוג להורים מבוגרים, להתנדב ולעזור לאחרים.
כלפי חוץ הכול נראה תקין. אבל בפנים משהו השתנה. אנשים רבים מתארים תחושה של עייפות שאינה חולפת גם אחרי מנוחה. קוצר רוח, ירידה במוטיבציה, קושי ליהנות מדברים שבעבר שימחו אותם או תחושה שהם פועלים על "טייס אוטומטי". לא עצבות אלא יותר תחושה של קהות רגשית. כאילו המערכת הפנימית החליטה לחסוך באנרגיה.
חוסן הוא לא היכולת להעמיד פנים שהכול בסדר, אלא יותר להכיר בכך שהמציאות קשה, מפחידה ולעיתים גם כואבת, ובכל זאת להמשיך לפעול. אדם חסון אינו מי שאינו מרגיש חרדה או עצב, אלא מי שמסוגל להכיל את הרגשות הללו מבלי להיות משותק מהם.
הדחקה, לעומת זאת, עלולה להיראות מבחוץ כמו כוח. האדם ממשיך לתפקד ואינו עוצר לרגע. אולם בטווח הארוך רגשות שאינם מקבלים מקום נוטים למצוא ביטוי בדרכים אחרות - דרך השינה, הגוף, מערכות היחסים או תחושת השחיקה. לכן יותר ויותר פסיכולוגים מדגישים כיום כי חוסן אינו היעדר מצוקה, אלא היכולת להתמודד איתה באופן בריא.
עומס רגשי ארוך ומתמשך גורם לאנשים להפוך לפחות סבלניים ופחות פנויים רגשית. זוגות רבים מגלים שהשיחות ביניהם הפכו לניהול משימות. מדברים על הילדים, על העבודה, על החדשות ועל החשבונות, אבל פחות על חלומות, על תוכניות ועל רגשות. גם חברויות נפגעות. אנשים מוותרים על מפגשים, מצמצמים קשרים חברתיים ומעדיפים להישאר בבית בגלל התשישות. כך נוצרת בדידות דווקא בתקופה שבה מוקפים באנשים.
איך ממלאים מחדש את מאגרי החוסן?
חשוב להבין שחוסן ניתן לשקם ולחזק כמו שריר. השלב הראשון הוא להכיר בעייפות. עייפות לאחר תקופה ממושכת של מתח היא תגובה אנושית צפויה.
בשלב השני צריך להחזיר לגוף תנאים בסיסיים להתאוששות. שינה איכותית, פעילות גופנית סדירה, הפחתת חשיפה רציפה לחדשות, מפגש עם חברים וזמן מנוחה אמיתי נמצאו במחקרים כגורמים שמסייעים למערכת העצבים לצאת ממצב חירום מתמשך.
חשוב גם לייצר איים קטנים של ודאות בתוך המציאות הלא ודאית. פעילות קבועה, מפגש שבועי, תחביב, התנדבות או מטרה אישית מעניקים למוח תחושת יציבות ושליטה, מרכיבים מרכזיים בהתמודדות עם לחץ.
לא צריך רק להמשיך לתפקד בכל מחיר, אלא להישאר מחוברים לעצמנו, ולחיים. מומלץ מאוד לשתף לפרוק, לבכות, ללכת לטיפול, וניתן להעלות את רמת החיוניות באמצעות הליכה יחפה על שפת הים בשעות של שמש לא חזקה. כי חוסן אמיתי הוא לדעת מתי לעצור ולבקש עזרה וגם לנוח.
הכותבת היא מטפלת מוסמכת מטעם מכון הארטמת', סמנכלית המערך האינטגרטיבי מדיקל קר