"שליחות אמיתית": הרופאים שהגיעו מחו"ל לעזור במלחמה - ונשארו

בספטמבר 2024, בעיצומה של אחת התקופות המורכבות שידעה ישראל, נחת בארץ ד"ר אריאל נקש, רופא בכיר בצנתורים כשהוא לבדו. מאחוריו קריירה מצליחה בצרפת, קדימה מציאות של מלחמה, חוסר ודאות והתחלה מחדש.

"מאז השביעי באוקטובר, משהו השתנה בצרפת. האווירה, התחושות. מצאתי את עצמי עובד, מטפל, אבל לא מרגיש שייך", סיפר לוואלה. "העלייה לישראל לא הייתה בריחה, זו הייתה החלטה. תהליך שגם ככה הייתי עובר, רק שהמלחמה האיצה אותו".

נקש, כיום חלק מהמכון לצנתורי לב והשתלות מסתמים בצנתר במערך לקרדיולוגיה בבית החולים בילינסון מקבוצת כללית.

"כאן מצאתי את הבית", הדגיש. "פה אני לא רק נותן שירות. אני חלק ממשהו גדול יותר. אני לא מבצע פעולה טכנית, אני עוזר לאנשים שהם חלק מהעם שלי. זה משנה הכל איך אתה פועל, איך אתה חי, איך אתה נותן".

"האדרנלין, הפעולות הפולשניות, הידיעה שהחזרת למישהו את החיים, זה תמיד היה שם. אבל כאן יש גם תחושת יחד, אחדות. אתה מרגיש שאתה חלק מסיפור גדול יותר", ציין.

סיפורו של ד"ר אמון קבלי, פסיכיאטר במרפאת חיפה, מתחיל דווקא הרחק מכאן בדרום אמריקה במדינת צ'ילה.

הוא נולד למשפחה יהודית ספרדית ששורשיה מגיעים עד האימפריה העות'מאנית, כולל אזור סמירנה.
לאורך שנים בנה קריירה ענפה: התמחות בפסיכיאטריה, תואר שני במדעי המוח, עבודה בבתי חולים, קליניקה פרטית ואף הוראה אקדמית, אבל רגע אישי אחד שינה את המסלול.

"לפני כ-15 שנה אבי חלה בסרטן", שיתף. "בתוך ההתמודדות יצאנו למסע לגילוי שורשי המשפחה בספרד, סמירנה וגם בישראל. בסופו כתבתי ספר על השורשים שלנו. שם נולד גם החלום לעלות לארץ".

החלום הפך לתוכנית: לימודי עברית, שהות באולפן בחיפה, פתיחת תיק עלייה. ואז הגיע ה-7 באוקטובר. "ארגון נפש בנפש פנה לרופאים בארה"ב, ואני התנדבתי. תוך שבועיים כבר הייתי בישראל", הוא מספר. "עבדתי במרכז הפסיכיאטרי אברבנאל בבת ים, וגם חייתי בשראל לצד מפונים מעוטף עזה. זו לא הייתה נחיתה קלה עבורי, אבל הרגשתי זכות להיות כאן, לעזור, אפילו רק בנוכחות שלי".

לאחר חודשיים של עבודה בישראל, הוא חזר לעיר מולדתו בצ'ילה. ובפברואר 2024, עלה לארץ והחל לעבוד בבית החולים כרמל בחיפה. לאחר מכן עבד ברמב"ם, וכיום במרפאת אבן סינן בחיפה.

"אני מרגיש בכל יום שאני עוזר לאנשים", הוסיף. "אני תמיד כאן בתחושת שליחות חזקה".

גם ד"ר טיפני שץ רופאה במחלקה לכירורגיה לב-חזה בבית החולים סורוקה, לא תכננה בהכרח לעלות דווקא עכשיו.

ד"ר שץ נולדה וגדלה בפילדלפיה, למדה רפואה בתוכנית הבינלאומית של אוניברסיטת בן-גוריון, ולאחר מכן חזרה לארה"ב להתמחות בכירורגיה כללית ובהמשך בכירורגיית לב-חזה, כולל טכניקות מתקדבמות וזעיר-פולשניות. אבל הקשר לישראל לא ניתק.

"חלק מהלב תמיד נשאר כאן", מספרת. כשנחשפה לטבח ה-7 באוקטובר בארה"ב, משהו בה השתנה. "לא יכולתי להישאר אדישה. השתתפתי בוובינר לגיוס רופאים מתנדבים והגעתי לסורוקה, מהר מאוד הבנתי שזה הבית שלי".

"מצאתי צוות חם, מקצועי, תחושת קהילה אמיתית. זה חיזק בי את ההחלטה לחזור לישראל ולעלות, הפעם לתמיד", הוסיפה.

היא עלתה יחד עם בעלה ושלושת ילדיה, ארזה את חייה בארה"ב ועלתה לישראל.

ד"ר קרלין ביטון-אורין, רופאת משפחה במודיעין התכוננה לרגע העלייה לישראל במשך שנים. היא נולדה במרוקו, למדה רפואה בפריז והתמחתה ברפואת משפחה ובהפרעות שינה.

במשך 13 שנים ניהלה קליניקה פרטית ועבדה גם במעבדת שינה בבית חולים מוביל בצרפת. "הרצון לעלות היה שם תמיד, המלחמה זירזה", מספרת. "עלינו באוגוסט 2024, רצינו לתת לילדים שלנו מדינה משלהם, בלי אנטישמיות. ובמקביל הרגשתי צורך להציע את השירותים שלי כרופאה לעם שאני אוהבת".

ד"ר נקש, ד"ר קבלי, ד"ר שץ וד"ר ביטון-אורין שונים זה מזה, אך יש ביניהם חוט מקשר ברור: הבחירה והרצון להיות שותפים לעם ישראל. הבחירה לעזוב יציבות מקצועית, לעבור למדינה תחת איום ביטחוני מתמשך אזעקות ולהתחיל מחדש, לא מתוך אילוץ, אלא מתוך תחושת שייכות ושליחות.

במערכת הבריאות, שנמצאת בעומס מתמשך מאז תחילת המלחמה, הם לא רק ממלאים שורות, אלא מביאים איתם ניסיון, ידע, ובעיקר תחושת משמעות עמוקה.

"בכל מקום בעולם רופא מציל חיים. אבל כאן, בישראל, אתה מרגיש שאתה מציל גם משהו גדול יותר", סיכם ד"ר נקש.