מהישרדות ללמידה: כך תחזירו את הילדים למסגרות בצורה נכונה

כששערי בתי הספר נפתחו היום בבוקר (חמישי) לאחר 40 ימי לחימה במבצע "שאגת הארי", זו לא הייתה רק חזרת התלמידים לספסל הלימודים - אלא מדובר בניסיון להחזיר אומה שלמה לתפקוד, את ההורים סוף סוף לעבודה סדורה ואת הילדים לשגרה. המשימה חשובה, אך חשוב להבין איך עושים אותה נכון.

הילדים שלנו שילמו מחיר כבד בחודש האחרון. הם איבדו את תחושת הביטחון הבסיסית שהעולם הוא מקום מוגן. עבור מאות אלפים מהם, המלחמה לא הייתה רק רעש ההתרעות בנייד, אלא חוויה גופנית צרובה. נפש הילד אינה מפסק חשמל שאפשר להעביר בבת אחת ממצב "הישרדות" למצב "למידה".

ישנו הבדל תהומי בין "ילדי פרדס חנה" או מצפה רמון, שחוו את התקופה בחוסר נוחות ודאגה אך ללא תחושת האיום הישיר, לבין הילד שראה זנב טיל בליסטי נטוע בחצר הבית או זה שבילה לילות שלמים בריצה למקלט השכונתי עם פיג'מה וכפכפים. עבור האחרון, האימה אינה רק מחשבה אלא "זיכרון תאי", בעתה שחלחלה עמוק לתוך הגוף ולוקח לה זמן להתפוגג.

מעבר לכך, זה לא רק הלוקיישן, ויסלחו לי ילדי פרדס חנה, החוסן של הילד אינו עומד בפני עצמו, הוא נשען על חוסן המשפחה והבית. למדנו מהקורונה ומהמערכות הקודמות שהיציבות של ההורים והדרך שבה הם מתווכים לו ולעצמם את המציאות המאתגרת, היא המנבא הטוב ביותר ליכולת ההתאוששות של הילד.

ילדים שהגיעו מבתים שבהם המעברים היו קשים ממילא, או כאלו שחוו מתחים בין ההורים בתקופת ההסתגרות, יתקשו הרבה יותר לבצע את ה"סוויץ'" המיוחל.

מודל "המבט הכפול":
כדי לצלוח את המעבר, על מערכת החינוך לאמץ "מבט כפול". המבט הראשון פונה אל הכלל: כ-80% מהילדים זקוקים לחזרה המהירה לשגרה, לסדר יום, לשיעורים שבמערכת השעות, לדרישות לימודיות כדי להשתקם. השגרה היא הכוח התומך בתחושת הנורמליות. המבט השני פונה אל ה-20% שנותרו - הילדים הרגישים יותר, אלו שהמעגל המשפחתי שלהם פגוע או אלו שחוו אירוע טראומטי ישיר. עבורם, דווקא דרישה לחזרה מהירה לנורמליות עלולה "לפרק" אותם ולהוציא אותם מהמעגל.

• אל תצפו לאחידות: מורי ישראל היקרים, אל תצפו לאחידות - לא כולם יחזרו באותה רמת ריכוז. הניסיון להכניס את כולם חזרה ל"משבצות" בבת אחת אינו הוגן ולא יצליח.
• אל תפלו לפסימיות: מורה שמקטר באוזני הילדים או משדר ייאוש מהמצב פוגע בחוסן שלהם. הילדים זקוקים למבוגר המעניק תחושת אמון שהדברים יהיו בסדר. את הקושי אנא השאירו לחדר המורים.
• אל תנתקו התנהגות מהקשר: מחר ובימים הקרובים יהיו הרבה יותר התפרצויות של אלימות או בכי בכיתה. אל תסתכלו על בכי בפריזמה של מריבה קטנה, אלא בפריזמה של חוסן. ילדה שבוכה בגלל עניין פעוט בכיתה ג', סביר שהיא פורקת אימה עמוקה יותר.

• החזירו את השליטה דרך מטלות: אל תהססו לתת שיעורי בית או מבחנים (במינון הנכון). כשהדרישה חוזרת לילדים, השליטה חוזרת אליהם. המסר צריך להיות: "אנחנו בונים עליכם, אתם החוסן שלנו והתפקיד שלכם הוא ללמוד".
• חיוך, תה ובמבה: השתמשו בכלים רכים כדי להמיס את הבעתה. עבור הילד המבוהל, חיוך מהמחנכת, כוס תה משותפת או משחק בכיתה חשובים כרגע יותר מכל חומר לימודי.
• הדרגתיות רגישה: קבלו את העובדה שחלק מהילדים יצטרכו כניסה מדורגת ושקטה יותר למערכת.

לסיכום, החזרה ללימודים היא לא רק אירוע חינוכי, אלא אירוע של חוסן לאומי. אם נשכיל לעבוד בשתי ידיים - יד אחת מחזיקה את השגרה והמבחנים, ויד שנייה מחזיקה בחמלה את הלב הפצוע של מי שזקוק לעוד זמן - נצליח להחזיר את ילדינו לשגרה (עד הסבב הבא).

הכותב הוא פסיכולוג חינוכי ומייסד עמותת "מרכז מרחב"