לא רק מדכאות תיאבון: תופעת הלוואי המוזרה של זריקות ההרזיה

בשנה האחרונה הולכת ומתחזקת תופעה שמפתיעה גם רופאים וגם מטופלים: אנשים שמתחילים טיפול בתרופות ממשפחת GLP 1 כמו אוזמפיק או ווגובי לא רק יורדים במשקל, אלא מדווחים על שינוי עמוק ביחס שלהם לפעילות גופנית. לא מדובר רק בכך שקל יותר לזוז אחרי ירידה במשקל. רבים מתארים שינוי פנימי יותר, כזה שנוגע למוטיבציה עצמה.

בעבר, תרבות הכושר והדיאטה נשענה על נרטיב ברור: מוטיבציה היא שריר מוסרי. מי שמתמיד הוא ממושמע. מי שלא מצליח חסר כוח רצון. האימון נתפס כהוכחה לאופי. אך מחקרים חדשים מתחילים לערער את ההנחה הזו ומעלים אפשרות אחרת לגמרי: אולי מוטיבציה היא תוצאה של איזון נוירוכימי במוח.

הכותרת המרכזית סביב תרופות GLP 1 הייתה דיכוי תיאבון וירידה במשקל. אלא שמחקרים עדכניים מראים כי קולטני GLP 1 אינם מצויים רק במערכת העיכול. הם מרוכזים גם באזורים מוחיים הקשורים לתגמול, מוטיבציה והרגלים, ובהם הגרעין האקומבנס והאזור הטגמנטלי הגחוני. אלו אותם מסלולים המעורבים בהתמכרות, בדחפים ובחזרה על התנהגויות שמייצרות תחושת תגמול.

כאשר החומר הפעיל נקשר לקולטנים באזורים אלו, הוא אינו רק משתיק אותות רעב. הוא עשוי לכייל מחדש את מערכת התגמול כולה. חוקרים מתארים זאת כמעין הנמכת עוצמת הרעש של דחפים כפייתיים. לא ביטול של רצון, אלא עיצוב מחודש שלו.

אנשים בטיפול מדווחים לא רק על ירידה בצריכת מזון, אלא גם על ירידה בעניין באלכוהול, בקניות כפייתיות ובהרגלים אחרים שנחוו בעבר כקשים לשליטה. במקביל, הם מדווחים על קלות יחסית באימוץ הרגלים שנחשבו עבורם בלתי אפשריים לאורך שנים, ובהם פעילות גופנית סדירה.

האפשרות שמוטיבציה ניתנת לוויסות ביולוגי מאתגרת עמוקות את השיח התרבותי סביב משמעת אישית. אם ההבדל בין אדם שמתקשה לקום מהספה לבין אדם שנהנה מאימון קשור בין השאר לפעילות קולטנים במסלול המזולימבי במוח, הרי שהמסגרת המוסרית סביב כושר ובריאות מתחילה להתערער.

חוקרים ממרכז הלמהולץ במינכן טוענים שתרופות GLP 1 עשויות להפחית מה שמכונה חיכוך מוטיבציוני, אותו פער בלתי נראה בין הרצון לבצע פעולה לבין הביצוע בפועל. בעוד שהמוח שלנו מתוכנת לחפש מזון ומנוחה, פעילות גופנית אינה התנהגות הישרדותית מולדת. לכן רמת החיכוך כלפיה גבוהה. התרופות עשויות להפחית את החיכוך הזה ולאפשר מעבר חלק יותר בין כוונה לפעולה.

השלכות השינוי חורגות מתחום המשקל. כאשר דחפים כפייתיים נרגעים, נוצר מרחב מנטלי חדש. יש המתארים תחושה של ריבונות קוגניטיבית, כלומר תחושה שהבחירות שלהם אינן רק תגובה לרעב, תשוקה או הרגל מושרש, אלא ביטוי של העדפה אותנטית.

התפיסה הזו מעוררת גם אי נוחות. אם שינוי כה עמוק בהתנהגות נובע מהשפעה תרופתית, מה מקומה של המשמעת העצמית. האם ההישג נחשב פחות אם הוא התאפשר באמצעות זריקה שבועית. הסטיגמה סביב השימוש בתרופות משקפת עד כמה הזהות שלנו כרוכה בסיפור של מאבק והתמודדות.

המחקר בתחום עדיין מתפתח. לא ברור מה קורה למערכת המוטיבציה כאשר מפסיקים את התרופה. קיימות שאלות על תלות אפשרית, על השפעות ארוכות טווח ועל המשמעות החברתית של שינוי כימי במסלולי תגמול.

עם זאת, קשה להתעלם מהשינוי שחלק מהמטופלים מתארים. עבורם, הפעילות הגופנית אינה עוד מלחמה פנימית, אלא בחירה טבעית יותר. לא מפני שנעלמה האחריות האישית, אלא מפני שהרעש שמנע מהם לפעול נחלש.

ייתכן שהחידוש הגדול של תרופות GLP 1 אינו רק ביכולתן להפחית משקל, אלא ביכולתן לגשר על הפער בין האדם כפי שהוא כיום לבין האדם כפי שהיה רוצה להיות. ואם אכן מדובר בתרמוסטט נוירוכימי ולא בשריר מוסרי, ייתכן שהשיח על כושר, משמעת ואופי עומד בפני שינוי עמוק.