כשרוברט יעקב גל יעמוד על קו הזינוק של מסלול 5 הקילומטרים במרתון ארץ ים המלח, זה לא יהיה רק אתגר ספורטיבי אישי. עבורו ועבור מי שירוצו לצידו - זו שליחות. שליחות עבור חולים שעדיין ממתינים לתרומת איברים, ועבור משפחות שמכירות מקרוב את המאבק על כל נשימה.
הריצה של רוברט היא חלק ממיזם ייחודי של עמותת לנשום, העמותה לחולי ריאה בישראל, בשיתוף העמותה לקידום הפיזיותרפיה, המרכז הלאומי להשתלות ומרתון ארץ ים המלח.
הנבחרת מורכבת ממושתלי איברים, בני משפחותיהם ואנשי צוות רפואי מבתי חולים שונים ברחבי הארץ - כולם רצים יחד למען אלה שעדיין ממתינים להזדמנות לחיים.
המיזם נולד ומנוהל על ידי טל זקין, שבנה עבר לאחרונה השתלה. מתוך החוויה האישית, נוצר רעיון שמחבר בין גוף, תקווה ומודעות: חולים ומשפחות שרצים - עבור מי שעדיין לא יכולים.
מהרגע שבו לא הצליח לנשום - עד קו הזינוק
סיפורו של רוברט (54), תושב פתח תקווה, מתחיל לפני כ־15 שנה. במהלך שיפוץ ביתה של אימו, רבקה בוביס, הוא קרס לפתע על הרצפה. "לא היה לי אוויר, נחנקתי ונבהלתי מאוד", הוא משחזר. בבית החולים בילינסון אובחן כחולה ב־COPD - מחלת ריאות כרונית קשה.
הרופאים הזהירו אותו שאם לא יפסיק לעשן, חייו יהיו מוגבלים מאוד. אבל רוברט, שהחל לעשן כבר בגיל 13 והגיע בבגרותו לשתי קופסאות ביום, לא הצליח להפסיק - וגם לא באמת הבין שמדובר במחלה מידרדרת. מצבו הלך והחמיר: חמצן בלילה, אחר כך חמצן נייד, ולבסוף חוסר יכולת לצאת מהבית או ללכת יותר מעשרה צעדים.
המצב הידרדר עד כדי כך שהרופאים העריכו שימיו ספורים וביקשו ממנו להיפרד ממשפחתו. אימו רבקה, רופאה פתולוגית לשעבר ומושתלת כליה בעצמה, ידעה שהשתלת ריאות היא הסיכוי היחיד של בנה לשרוד. "שאלתי אותה: 'מה יהיה אמא? אני אמות?'", מספר רוברט. "והיא, שתמיד שמרה על אופטימיות, אמרה לי: 'אל תדאג מאמי, לא מתים כל כך מהר'".
למרות הסיכון הגבוה, הוחלט להכניס את רוברט לרשימת ההמתנה להשתלה. רק כאשר הובהר לו חד־משמעית שהניתוח לא יבוצע אם ימשיך לעשן - הוא הפסיק. "זה היה או החיים - או הסיגריות", הוא אומר.
נס חנוכה פרטי
יום לפני נר ראשון של חנוכה, לפני שש שנים, נכנסה רבקה לחדרו בבית החולים עם בשורה מרגשת: נמצאו ריאות. ההשתלה התקיימה באותו ערב. "זה היה נס חנוכה שלי", אומר רוברט. "הם הצילו את חיי ברגע האחרון".
מאותו רגע החלה דרך חדשה. לאחר ההשתלה התחיל להתאמן לראשונה בחייו: אימוני כוח, אגרוף, ובהמשך גם טניס וטניס שולחן. לפני ארבע שנים נכנס לעולם הספורט התחרותי, ובאוגוסט האחרון אף ייצג את ישראל באולימפיאדת מושתלי איברים בדרזדן, שם זכה עם שותפו במדליית כסף. לצידו, בגאווה גדולה, זכתה גם אימו רבקה במדליית ארד בקטגוריה שלה.
גם האם מושתלת וספורטאית
רבקה בוביס (80) עברה השתלת כליה לפני 17 שנה, לאחר שמחלת הסוכרת הובילה לאי־ספיקת כליות סופנית. בגיל 62, לאחר שהבינה שבישראל לא תוכל לקבל תרומה, עברה השתלה חוקית בפיליפינים - מהלך שכיום אינו אפשרי. רוברט ליווה אותה לכל אורך הדרך ואף ביקש לתרום לה כליה בעצמו, אך לא נמצא מתאים.
ההשתלה החזירה לה את איכות חייה. היא המשיכה לעבוד עד הפנסיה, וכיום היא אם לשלושה, סבתא לשני נכדים - ובעיקר ספורטאית פעילה, שמוכיחה שגם אחרי השתלה אפשר לחיות חיים מלאים.
כעת, לראשונה בחייו, רוברט גם רץ. במרתון ארץ ים המלח, שיתקיים ביום שישי הקרוב, הוא ישתתף במסלול ה־5 קילומטרים לצד חברי נבחרת המושתלים. המרוץ, המתקיים במקום הנמוך בעולם, מאפשר לרצים לחצות את הים על גבי סוללות מלח בנוף מדברי ייחודי - אזור שנפתח לרצים רק פעם בשנה.
"הריצה הזו היא הדרך שלי לעודד אנשים לחתום על כרטיס אדי", אומר רוברט. "אני חי בזכות אדם שהיה חתום. אין דרך לתאר איזו מתנה זו - ואיזו אחריות יש לנו כחברה".
גם רבקה רואה בכך שליחות: "יש לכל אחד מאיתנו את הכוח להציל חיים של אדם אחר. כרטיס אדי יכול לשנות חיים - בדיוק כמו שקרה לנו".
מיזם הריצה של עמותת לנשום מבקש להזכיר: מאחורי כל השתלה יש משפחה שלמה, ומאחורי כל רץ - אדם שמבין מהי המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת.
מרתון ארץ ים המלח של המועצה האזורית תמר, יתקיים זו השנה השביעית ביום שישי השבוע, 6 בפברואר 2026. המרוץ מציע חווית ריצה ייחודית במקום הנמוך בעולם, המאפשרת לחצות את הים על גבי סוללות מלח, שנפתחת רק פעם בשנה לטובת רצי המרתון, בנוף בראשית מדברי