בשנים האחרונות יותר ויותר הורים מרגישים שהם מאבדים קשר עם הילדים שלהם - לא בגלל מרד קלאסי של גיל ההתבגרות, אלא בגלל מסך. הילד יושב שעות מול המחשב, מסרב להתנתק, מגיב בכעס או בהתפרצות כשמבקשים ממנו להפסיק, ומעדיף את העולם הדיגיטלי על פני בית הספר, חברים ומשפחה. השאלה שמטרידה הורים רבים היא: מתי זה "רק משחק" - ומתי מדובר בהתמכרות של ממש?
לדברי נירית צוק, חוקרת תרבות ילדים ונוער, חשוב לעשות הבחנה ברורה. "התמכרות למשחקי רשת אינה תחביב אינטנסיבי או אהבה גדולה למשחק", היא מסבירה. "ארגון הבריאות העולמי מגדיר את התופעה כהפרעת גיימינג - דפוס התנהגותי כפייתי שנמשך לאורך זמן, משתלט על סדר היום ופוגע בתפקוד, בלימודים, בקשרים החברתיים ובמערכות היחסים בבית".
לדבריה, משחק הופך לבעיה כשהוא מפסיק להיות חלק מהחיים - והופך למרכזם. ילדים שמתעוררים בלילה כדי להשתתף באירועים מקוונים, שמפסיקים להגיע לבית הספר או מגיעים מותשים, שמוותרים על חוגים, חברים וארוחות משפחתיות - כבר לא נמצאים באזור האפור. "זה הקו האדום", אומרת צוק, "שם כבר לא מדובר בהנאה אלא בפגיעה ממשית באיכות החיים".
"אם אתה לא שם - אתה מחוץ למשחק"
אחת הסיבות לכך שחלק ממשחקי הרשת ממכרים במיוחד נעוצה באופן שבו הם מתוכננים. משחקי אונליין רבים בנויים על מנגנוני תגמול מדויקים: נקודות, דרגות, שלל, הישגים ושחרור מתמיד של דופמין. לצד זה פועל מרכיב חזק של FOMO - פחד מהחמצה. "המשחק קורה כל הזמן", מסבירה צוק. "אם אתה לא שם - אתה מחוץ למשחק, ולעיתים גם מחוץ לקבוצה החברתית". עבור ילדים רבים, בעיקר בגילאי בית הספר היסודי והחטיבה, המשחק הוא הזירה החברתית המרכזית.
מעבר לכך, המשחקים משמשים לא פעם כבריחה: מלחץ לימודי, מקשיים רגשיים, משעמום או מתחושת חוסר הצלחה בתחומים אחרים. "כשילד לא חווה הצלחה בעולם האמיתי, המשחק מספק לו תחושת שליטה, משמעות ושייכות", אומרת צוק. "זו הסיבה שההתנתקות ממנו כל כך קשה".
לאחרונה עלתה לכותרות במיוחד פלטפורמת ROBLOX, הפופולרית מאוד בקרב ילדים. בעולם מתקיימים דיונים סוערים סביב תכנים פוגעניים, פגיעה בקטינים וחשיפה לתוכן אלים ואף מיני. מדינות שונות כבר אסרו את השימוש בפלטפורמה, וגם בישראל גוברת הדאגה - לא רק מהתכנים, אלא מההשפעה העמוקה על חיי המשפחה. "הורים מרגישים שהבית כולו מסתובב סביב המשחק", מתארת צוק. "התקשורת נפגעת, יש יותר כעס, יותר עימותים, ותחושה שהילד פשוט נעלם".
"תיאום ציפיות בלי גבולות לא עובד"
המתח הזה מתעצם בגיל ההתבגרות, שמתחיל כיום מוקדם יותר - סביב גיל 10. הרצון לעצמאות, לצד הצורך החברתי, פוגש טכנולוגיה שמעצימה הכול. "ההורה נתפס כמי שמפריע", אומרת צוק, "כמי שמנסה לכבות את הדבר הכי חשוב לילד". במקביל, ההורה עצמו פועל מתוך דאגה עמוקה - אך חושש לפגוע בקשר או לבודד את הילד חברתית. כך המשחק הופך לזירת מאבק על שליטה, סמכות ואמון.
אז מה כן עושים? לדברי צוק, הצעד הראשון הוא היכרות אמיתית עם העולם של הילד. לדעת אילו משחקים הוא משחק, עם מי, ומה קורה שם. במקביל, חשוב לבדוק האם נשמר איזון בסיסי: בית ספר, חברים, שינה, תזונה ופעילות גופנית. "שעה של פעילות ביום היא קריטית", היא מדגישה.
אבל האתגר המרכזי הוא התקשורת. "במקום שיח נוזף ומאיים, כדאי לנסות להיכנס רגע לעולם של הילד", היא אומרת. "לשחק איתו, להתעניין, ואז לנהל שיחה שמתחילה בהכרה: אני רואה שאתה טוב בזה. בוא נחשוב יחד כמה זמן נכון לשחק". המטרה, לדבריה, אינה להילחם במשחקים - אלא להחזיר את ההורה והילד לאותו צד.
יחד עם זאת, צוק מדגישה שגבולות הם הכרחיים. "תיאום ציפיות בלי גבולות לא עובד. צריך להציב כללים ברורים ולעמוד בהם - גם כשזה קשה". ובמקרים שבהם מופיעים סימני קיצון כמו הסתגרות, דיכאון, פגיעה בשינה או באכילה, או חוסר יכולת לייצר שינוי בתוך המשפחה - חשוב לפנות לייעוץ מקצועי.
בסופו של דבר, אומרת צוק, ילדים לא מתמכרים למסכים - אלא למה שהם מקבלים דרכם. "כשמערכת היחסים בבית מתחזקת, כשהילד מרגיש שרואים אותו ושיש לו מקום - גם למסך יש פחות כוח".