הפרעה טורדנית־כפייתית (OCD) היא הפרעה נפשית המאופיינת במחשבות חודרניות, טורדניות ובלתי נשלטות (אובססיות), לצד טקסים והתנהגויות כפייתיות שנועדו להפחית חרדה — אך בפועל עלולים לשמר אותה. הטקסים גוזלים זמן רב, פוגעים בתפקוד היומיומי ועלולים לשתק חיים שלמים.
כ־1.2% מהאוכלוסייה סובלים מ־OCD, ושיעור לא מבוטל מהם מפתחים עמידות לטיפולים המקובלים - תרופתיים ופסיכולוגיים. במקרים כאלה, האפשרויות הטיפוליות הולכות ומצטמצמות, והפגיעה באיכות החיים עלולה להיות קשה במיוחד.
אחת מהן היא ש' - אם ורעיה בשנות ה־40 לחייה מהצפון - שהתמודדה במשך שנים עם OCD שהלך והחמיר, עד שפגע כמעט בכל תחום בחייה: בזוגיות, בהורות, בעצמאות וביכולת לתפקד. לאחר יותר מחמש שנות טיפולים שלא הועילו - תרופות, פסיכותרפיה ושילובים שונים - הופנתה ש' לאפשרות טיפולית נדירה בישראל: גרייה מוחית עמוקה (Deep Brain Stimulation - DBS), ובמקרה שלה - בטכניקה חדשה שטרם יושמה כאן.
ההליך, שבוצע במרכז הרפואי רמב"ם בחיפה, כלל השתלה של ארבע אלקטרודות בשני אזורים שונים במוח, בניגוד לשיטה המקובלת שבה מושתלות שתי אלקטרודות באזור אחד. מדובר בניתוח הראשון מסוגו בישראל, שנועד לשפר את היכולת לווסת פעילות מוחית חריגה במצבים של OCD עמיד במיוחד לטיפול.
מהי גרייה מוחית עמוקה - ולמי היא מיועדת?
DBS הוא טיפול מוכר מזה כ־15 שנה במחלות נוירולוגיות כגון פרקינסון, ובהמשך גם בהפרעות פסיכיאטריות חמורות ועמידות לטיפול, בהן OCD ודיכאון קשה. הטיפול אושר על ידי ה־FDA בארה"ב במקרי קיצון של OCD, אך בישראל אינו נכלל עדיין בסל הבריאות וניתן רק במקרים חריגים, לאחר אישור מיוחד או במסגרת מחקר.
במהלך ההליך מוחדרות אלקטרודות לאזורים עמוקים במוח ומחוברות לקוצב חשמלי תת־עורי. הקוצב שולח פולסים חשמליים עדינים שמטרתם לשנות דפוסי פעילות לא תקינים במסילות עצביות הקשורות לוויסות רגשי, חרדה ושליטה בדחפים.
"המטרה היא לא 'לכבות' אזור במוח אלא לאזן את הפעילות שלו," מסבירה ד"ר רננה איתן, מנהלת המרפאה הנוירופסיכיאטרית בכפר שאול, המלווה את ש'. "יש כמה אזורים רלוונטיים ל־OCD, ובחלק מהמקרים גירוי של אזור אחד לא מספיק".
לדברי ד"ר ליאור לב־טוב, מנהל היחידה לנוירוכירורגיה תפקודית ברמב"ם שביצע את הניתוח, השיטה החדשה מאפשרת השפעה רחבה ומדויקת יותר: "אנחנו מגרים בו־זמנית שתי מסילות עצביות שונות, שהן חלק ממעגלים נפרדים אך קשורים זה לזה," הוא מסביר. "כך אפשר להשפיע על יותר סימפטומים במקביל, ולשפר את סיכויי התגובה אצל מטופלים קשים במיוחד".
לדברי פרופ' חגי ברגמן מהאוניברסיטה העברית והדסה, שנכח בניתוח, מדובר בציון דרך: "זו הפעם הראשונה בישראל שבה מיושמת טכניקה כזו במטופלת עם OCD קשה. זה פותח פתח להתאמה אישית עמוקה יותר של הטיפול".
ומה התוצאות?
לפי נתונים ממחקרים בחו"ל, שיעורי התגובה בשיטה הזו עשויים להגיע לכ־80% במטופלים עמידים במיוחד. במקרה של ש', המדדים הראשוניים לאחר הניתוח היו חיוביים מאוד, והיא נמצאת כעת בשלב כוונון הקוצב במסגרת מעקב פסיכיאטרי ארוך טווח.
החוקרים מדגישים כי עדיין מדובר בטיפול ניסיוני יחסית, שדורש המשך מחקר ומעקב, אך הפוטנציאל שלו משמעותי - לא רק ל־OCD, אלא גם לדיכאון עמיד, הפרעות אכילה, אפילפסיה והפרעות תנועה.