הדרך ל-"BRIAA בגלבוע" לא מרגישה כמו דרך לנופש, אלא כמו תנועה החוצה מהקצב הרגיל של החיים. אולי זו הידיעה שלא מדובר כאן בעוד חופשה רגילה, אלא כזו שתפתח עבורי עולמות פחות ידועים של רוגע, שלווה, התכנסות עצמית והזנה בריאה של הגוף.
המקום שוכן על שטח פתוח בגלבוע, מוקף גבעות ורכסי הרים, בשקט שנשמע כמעט כמו מנגינה. החזיתות עשויות אבן טבעית, העיצוב הפנימי מחמם את הגוף והלב - ריהוט עץ, טקסטיל נעים, מרחבים שמזמינים לשהות, לא למהר.
זה לא מקום שבא להרשים. אין כאן דרמה, ואין הצהרות גדולות. יש שקט, אבל כזה שלא מרגיש ריק אלא מלא, כזה שמרגיש תחילה מוזר, ואחר כך מתברר כנדיר.
השהות כאן כוללת סדנאות תנועה, יוגה, נשימה ודמיון מודרך. מתקיימים גם מפגשים עם צוות מקצועי, שכולל רופאים ומומחים לרפואה תזונתית וטיפול הוליסטי ודרכם מקבלים הדרכה אישית או קבוצתית לזיהוי הרגלים ושיטות להפחתת לחץ. האוכל שמוגש כאן מבוסס על תזונה טבעונית-אורגנית, בלי סוכר מעובד ושמנים תעשייתיים.
אפשר לסגור כאן חמשוש - ריטריט סופ"ש, אבל מי שרוצה שינוי עמוק יותר בחיים, ולא רק "טעימות", מגיע לכאן לארבעה או שבעה לילות.
רוב האנשים שמגיעים לכאן לא באים כי הם חולים מאוד, וגם לא כי הם מחפשים פינוק. הם באים כי משהו בפנים עייף. לא בהכרח הגוף - אלא מערכת היחסים שלנו עם הגוף. עם האוכל. עם הזמן. עם עצמנו.
להעביר את זה הלאה לכמה שיותר אנשים
מי שעומד מאחורי המקום הזה הוא ג'רי מינץ, שהפך בשני העשורים האחרונים לשם נרדף של בריאות, וולנס ותזונה נכונה. אלא שרבים אולי לא יודעים שרוב חייו, עולם הבריאות על כל מרכיביו, היה זר לאיש הזה, שחגג לאחרונה 77.
"עליתי מקנדה לישראל והרגשתי לא טוב עם איך שאני אוכל ואיך שאני נראה. הייתי שמן. מכר הפנה אותי לד"ר פנינה בר סלע, אשת מדע, שהביאה אז לישראל את תזונת ה- Raw Foodשל ד"ר אן ויגמור ודגלה בריפוי דרך תזונה, דבר שנשמע אז קשקוש מקושקש. אבל כתוצאה מהשינוי בתזונה שלי, לא רק ירדתי במשקל, אלא גם הרגשתי הרבה יותר טוב וכל מדדי הבריאות שלי השתנו לטובה".
החוויה האישית הזו הייתה גם נקודת המפנה בחייו. "החלטתי להעביר את זה הלאה לכמה שיותר אנשים", הוא מספר. מינץ הקים את "מצפה אלומות", חוות בריאות שהייתה הראשונה מסוגה בארץ. המקום הפך ליעד עבור עשרות אלפי אנשים שחיפשו לא רק חופשה, אלא שינוי: תזונה מאוזנת, ניקוי גוף, ליווי מקצועי ותמיכה בתהליכי שינוי נוספים חיים.
מינץ מספר בגאווה איך ראה, עוד ב"מצפה אלומות", אנשים חולים שהגיעו למקום, עשו שינויים בחיים, והגוף ידע לשחרר את המחלה. גולת הכותרת היתה הניסוי שערך עם רופא משיבא, במסגרתו הובאו למקום 25 חולי סוכרת מסוג 2. אחרי שהות של חודש במקום ושינוי דרסטי בתזונה ובאורחות החיים, רובם הגדול כבר לא נזקק להזריק אינסולין לגוף.
אלא שכעבור 20 שנות פעילות מוצלחות מינץ התעייף ופנטז על חיים שקטים וחסרי דאגות. והוא גם הגשים את זה, כשעבר עם רעייתו להתגורר באזור כפרי ושקט מחוץ לפריז. אלא שחיידק הבריאות, והרצון העז להדביק בו כמה שיותר אנשים, לא עזב אותו לרגע.
מהר מאוד מצא עצמו מחפש לוקיישן חדש לחוות בריאות. "הגעתי לכאן, ראיתי את המקום ותוך רבע שעה הייתי כבר מוכן לחתום על העסקה. לפני מספר חודשים פתח את BRIAA בגלבוע לקהל הרחב.
"המקום הזה הוא המיזם הכי משמעותי שיצרתי בחיים", הוא אומר. "מי שבא לכאן, אחרי כמה ימים החיים שלו משתנים".
חופשה שאינה חופשה
השהות ב-"BRIAA בגלבוע" בנויה כרצף של ימים שמתחילים להיראות דומים, ואז דווקא בגלל זה מתרחש בהם שינוי. אין ריצה ממסאז' ליוגה ומסדנה לארוחה. יש קצב איטי שמזמין אותך להוריד הילוך, לפעמים בניגוד גמור לאינסטינקט הבסיסי.
בהתחלה הראש מתקומם. רוצה טלפון, רוצה חדשות, רוצה לבדוק מה קורה "שם". FOMO במיטבו. אבל לאט לאט משהו נרגע. הנשימה מתארכת. העיניים מתרגלות להסתכל רחוק. והגוף, שנמצא כל כך הרבה זמן במצב דריכות, מתחיל סוף סוף לשחרר.
האוכל כאן פשוט, נקי, טבעוני, לא מתאמץ להיות יצירתי ולא מתנצל על מה שהוא לא. הוא לא מנסה לרגש - אלא להזין. אחרי יומיים שלושה, רבים מגלים שהרצון למתוק, לקפה, למנות "כבדות", פשוט נחלש. לא כי אסור, אלא כי לא צריך. וזה רגע מעניין: להבין שהרבה מהחשקים שלנו אינם רעב, אלא רעש.
ולאט לאט מתברר שהפשטות הזאת אינה ויתור - אלא שחרור. שחרור מהצורך המתמיד לבחור, להשוות, להתלבט, להתחרט. כשיש פחות אופציות, יש יותר נוכחות. כשאין אינסוף גירויים, יש יותר תחושה.
יש משהו מרגיע בידיעה שאין כאן "פיתוי", ואין כאן "סטייה מהמסלול". לא כי מישהו שומר עליך, אלא כי המסלול עצמו רחב, רך, לא שיפוטי. אתה לא מרגיש שאתה צריך להיות "טוב" או "חזק" או "ממושמע". אתה רק צריך להיות קשוב.
ובתוך הקשב הזה, מתרחש שינוי קטן אך עמוק: האמון חוזר. האמון בגוף. האמון בכך שהוא יודע מתי לעצור, מתי לאכול, מתי לנוח. האמון בכך שהוא אינו אויב שצריך לרסן - אלא שותף שצריך להקשיב לו.
לאזן, לנקות, לווסת, להחלים
ג'רי מינץ לא מדבר על ריפוי במובן הרפואי. הוא מדבר על יצירת תנאים, בהם הגוף יכול לעשות את מה שהוא יודע לעשות ממילא - לאזן, לנקות, לווסת, להחלים בקצב שלו.
הרעיון פשוט: כשהעומס יורד, המערכת מתפנה. כשהגירויים נחלשים, משהו עמוק יותר יכול לעלות. לפעמים עולים עצב, געגוע, עייפות ישנה - אבל הכל אמיתי. ואולי זו התשובה לשאלה למה אנשים נשארים כאן חמישה ימים, שבוע, לפעמים יותר. לא כי "צריך", אלא כי משהו סוף סוף קורה.
אחד הדברים המפתיעים כאן הוא מה שקורה כשאין לו"ז צפוף. כשאין משימות. כשאף אחד לא שואל "מה עשית היום". פתאום יש מקום לשאול שאלות אחרות: איך אני באמת מרגיש? מתי אני רעב? מתי אני עייף? מה משמח אותי, ומה שואב אותי?
אנשים מספרים שכאן הם מרגישים דברים ששנים לא הרשו לעצמם להרגיש. לא דרמה גדולה, אלא רגישות עדינה. היכולת להרגיש שהלב קצת כבד. שהשמחה קצת קהתה. שהגוף מבקש יותר רוך, פחות משמעת.
וזה לא תמיד נעים. לפעמים זו עצבות לא מוסברת, או עייפות, או תחושת החמצה, או געגוע. אבל התחושות האלה אינן נתפסות כאן כבעיה, אלא כמידע. כסימנים עדינים לכך שמשהו בפנים מבקש תשומת לב. לא תיקון. לא פתרון. רק נוכחות. וכשיש נוכחות - אפילו כאב קטן יכול להתרכך. הגוף לא מבקש שלמות. הוא מבקש הקשבה.
הנוף בגלבוע הוא לא רק יפה - הוא גם מרפא. הגוף מגיב למרחב הפתוח, לאור הטבעי, לצבע הירוק שעוטף את המקום, לרוח. מערכת העצבים נרגעת. השרירים משתחררים. משהו בפנים זוכר קצב אחר. לא קצב של משימות, אלא של מחזוריות: אור, חושך, רעב, שובע, תנועה, מנוחה. וכשחוזרים להרגיש חלק ממערכת כזו, ולא רק בורג בתוך מערכת אחרת, מתרחשת הקלה עמוקה.
אולי זה לא ריטריט. אולי זו תזכורת
אולי "BRIAA בגלבוע" היא לא מקום שבא ללמד אותנו משהו חדש, אלא להזכיר לנו משהו ישן. איך זה מרגיש כשאין צורך להוכיח. כשאין צורך להספיק. כשאין צורך להשתפר.
איך זה מרגיש להיות פשוט בן אדם בגוף חי, נושם, מרגיש. ואולי זו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לקבל מחופשה: לא לסמן וי על עוד חוויה - אלא לפגוש מחדש את עצמך, מתחת לכל השכבות.
ואולי בגלל זה אנשים חוזרים מכאן לא עם תשובות, אלא עם שאלות אחרות. לא "מה עליי לעשות?", אלא "מה באמת חשוב לי?". לא "איך להיות יותר יעיל?", אלא "איך להיות יותר חי".
אלה לא שאלות שמבקשות מענה מיידי. אלו שאלות שמבקשות זמן. והזמן הזה, כך נדמה, הוא הדבר הכי נדיר והכי יקר ש"BRIAA בגלבוע" מעניק. לא זמן של חופשה, אלא זמן של חיים.
כשאנשים עוזבים את המקום הזה בדרכם חזרה לחיים, הם לא מקבלים סט תרגילים לקופסה. הם מקבלים הבנה: איך הגוף שלהם עובד, מאילו קולות פנימיים הם מתעלמים בדרך-כלל, ואיך ניתן לשלב בחירות בריאות גם בחיים עצמם, שמחוץ לגלבוע.
זו לא הבטחה לריפוי מוחלט - אבל זה תהליך שמביא הקלה, תשומת לב, לא מעט כלים מעשיים ושינוי בדפוסים קיימים. כפי שאחד האורחים תיאר לי במילותיו: "לא ידעתי שמה שאני צריך זה פשוט לעצור, לנשום, ולראות מה הגוף שלי אומר".
והקול של ג'רי, שהתחיל את דרכו דרך התנסות אישית, ממשיך להדהד: "כשאתה מתחיל להקשיב לגוף שלך, הוא מתחיל לדבר חזרה - ואתה שומע. זה כבר שינוי".