בימים האחרונים הרשת שוב גועשת, ובצדק, בנושא בריונות וחרמות בבית הספר, שהובילו לפי החשד להתאבדותם של שלושה בני נוער - רק בחודש האחרון. נושא הבריונות והמחיר הכבד שילדים משלמים כשמנדים אותם חברתית צריך להישאר בסדר היום, בעיקר אצלנו ההורים, ולא רק כשמקרי זוועה כאלה קורים.
אז השבוע הורים רבים נחשפו לתוכן בנושא, והראו לילדים שלהם את הסרטונים של משה קורסיה ומתנאל לייני, וזה נהדר. אבל מה יהיה בשבוע הבא? האם בעוד שבועיים תזכרו לבדוק עם הילדים שלכם מה קורה בכיתה שלהם? האם יש ילד אחד שכולם לועגים לו? בורחים ממנו? האם אתם מכירים את הדינמיקה החברתית בקבוצות של הבת שלכם?
הורים שהילדים שלהם רגישים מאוד או סובלים בבית הספר לרוב יודעים מזה ועושים את כל מה שביכולתם כדי לעזור, אבל הורים שהילדים שלהם הולכים לבית הספר מרוצים וחוזרים בלי סיפורים קשים - לרוב לא נותנים דעתם על הנושא הזה, וזו עלולה להיות בעיה.
כי גם ילדים טובים, מנומסים, כאלה שאוהבים את כולם - יכולים למצוא את עצמם נסחפים אחרי קבוצה, מצטרפים לבדיחה לא מוצלחת או משתתפים בחרם בלי להבין עד כמה זה פוגע. זה לא קורה מרוע, אלא מכוחו של הרגע, מהצורך החברתי להשתייך. ולפעמים זה גם מגיע מפחד - הפחד להיות שונה, הפחד להיות לבד, או הפחד להיות הילד הבא שיצחקו עליו. רוב הילדים פשוט רוצים להישאר חלק מהקבוצה בכל מחיר.
וכאן בדיוק מתחיל התפקיד שלנו. לראות את מה שהם לפעמים לא רואים, ולשאול את מה שהם לא יגידו לבד. לבית הספר יש כמובן אחריות משמעותית, אבל הוא לא תמיד רואה את התמונה המלאה. מורה פוגש את הכיתה בפרקי זמן קצרים, בעוד שהשיחות שלנו עם הילדים הן אלה שמגלות מה באמת קורה. הן אלה שמלמדות ערכים.
עד כמה אנחנו צריכים להיות מעורבים?
אנחנו לא אמורים להיות מעורבים מדי בשדה החברתי של הילדים שלנו, בטח לא ככל שהם גדלים. הילדים שלנו אמורים לבחור את החברים שלהם בעצמם ולנהל את החברויות האלה באופן עצמאי. אבל אנחנו כן צריכים להיות ערים לדינמיקה החברתית סביבם ובעיקר לשאול שאלות.
אפשר לשאול את הילדים אם יש ילד בכיתה שאף אחד לא משחק איתו; כשיש טיול כיתתי, אפשר לשאול אם יש מישהו שישב לבד; אם יש יום הולדת או מסיבה אחרת לשאול אם כל הילדים הוזמנו. אתם תופתעו לראות שלילדים שלכם יש תשובות וגם תובנות בנושא הזה. וגם אם לא, בעצם זה שאתם שואלים אותם, אתם מלמדים אותם לשאול בעצמם, לפקוח עין.
בשנים הראשונות שלילד יש טלפון סלולרי חשוב ללמד התנהגות נכונה, וגם לבדוק את הווטסאפ מדי פעם - לא כדי לרגל ולא מאחורי הגב - ולראות שאין שם בריונות כלפי אחד הילדים. הרבה מהרעל בדור הזה בא לידי ביטוי בזירה הזו, ואסור לנו להתעלם ממנה. אני באופן אישי פניתי לא פעם להורים מהכיתה ולמחנכת כשראיתי ששיחות בווטסאפ הכיתתי זולגות למקומות לא טובים. כך אפשר לדבר עם הילדים לפני שהמצב מסלים.
ויש עוד הזדמנויות לדבר על הנושא החשוב הזה - כשאירוע מסוים עולה לכותרות, כשהילדים הולכים להצגה בנושא בבית הספר או כשאתם רואים סדרה ביחד ויש שם סצנה רלוונטית. ככל שתיגעו בנושא יותר, ובאומץ, הסיכוי שמשהו יקרה מתחת לאף שלכם ירד. וככל שתדברו על זה ותנכיחו את הערכים שלהם יותר - גדל הסיכוי שהילדים שלכם יאמצו אותם.
אתם נותנים דוגמה אישית טובה?
אבל, עד כמה שזה חשוב לדבר על הנושא ולשאול שאלות - אין דבר חשוב יותר מדוגמה אישית. אם אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו רגישות לזולת, קבלת האחר והוגנות, אנחנו חייבים להתנהג ככה בעצמנו.
אם בכיתה של הילדים אתן בקבוצת ווטסאפ נפרדת רק לאמהות של המקובלים - סביר שגם הילדים יעשו הפרדות כואבות כאלה. אם באירועי כיתה אתם יושבים כקבוצה קטנה ומגובשת ואף אחד לא יכול לגשת אליכם, הילדים שלכם לומדים שזה לגיטימי. אם אתם מרכלים בשקט על האבא הוא או על האמא ההיא וחושבים שהילדים שלכם לא שומעים, אתם טועים. הם שומעים את כל האמירות הקטנות ורואים את כל ההתנהגויות שלנו. ואם אנחנו רוצים ללמד את הילדים שלנו להתנהג באחריות חברתית, אנחנו חייבים לעשות את זה בעצמנו.
וזה נכון בכל שדה חברתי, גם ביחס שלכם להורים האחרים בכיתה, גם ביחס למורים ולמורות שלהם וגם באופן שבו אתם מתייחסים לשכנים ולחברים שלכם. האופן שבו ההורים מתנהלים בעולם הוא אישור לילדים שלהם לפעול באותו האופן. אם אנחנו נתנהג באופן כוחני, מזלזל או מדיר - לא משנה כמה ננאם לילדים שלנו על חרמות ובריונות, זה לא יעזור. ילדים לומדים ממעשים, לא ממילים.
אמפתיה ורגישות הן תכונות שנלמדות, מחוזקות, ונטמעות בבית. בכל מבט, בכל אמירה קטנה, בכל סיטואציה שבה אנחנו בוחרים לראות אדם אחר באמת.
אחד ההורים אמר שהבן שלי פוגע בבן שלו. מה עושים עכשיו?
זו שאלה שאני נתקלת בה לא פעם, וזו באמת סיטואציה מאוד קשה. ראשית אם הורה אחר מתקשר לומר לכם שהילד שלכם הציק, הרביץ, העליב או החרים - תגידו לו שאתם שמחים שהוא יידע אתכם ושאתם מטפלים בנושא. אל תיכנסו לקרב גרסאות ואל תתגוננו.
כשתדברו עם הילד שלכם, ורצוי שזה יקרה אחרי שנרגעתם, תתחילו בלשאול בפשטות ובכנות מה בדיוק קרה. גם לגרסה של הילד שלכם יש משמעות, וחשוב לשמוע גם אותו.
ואז אפשר לנהל שיחה בנושא ולשאול - איך אתה חושב שהילד הזה הרגיש? איך אתה היית מרגיש במקומו? זה קרה לך פעם? אפשר לספר לילד על חוויה דומה שהייתה לכם בילדות, אם הוא מוצף, אפשר לבקש ממנו לחשוב על זה ולהמשיך את השיחה בהמשך, ובמקרים חמורים אפשר לחשוב ביחד על התנצלות.
בכל מקרה, בשיחה כזו אנחנו צריכים לנסות להוריד ככל האפשר את מפלס הכעס והביקורתיות, כי אחרת הילד יינעל ולא יענה לנו. אנחנו צריכים לבוא עם לב פתוח כדי שהילד שלנו יוכל לפתוח את הלב גם. ואנחנו צריכים לחזור לזה בהמשך - להמשיך לשאול ולהישאר מעורבים. וחשוב גם לחזור להורה האחר כדי שיידע שאתם מטפלים בנושא, שאתם כתובת.
כהורים אנחנו חייבים לזכור שהילדים שלנו מתמודדים עם זירה חברתית לא פשוטה בכלל. אנחנו מבקשים מהם לא פעם לומר "לא" ללחץ חברתי, אבל לפעמים זה פשוט קשה מדי, במיוחד בגיל ההתבגרות, כשחברים הם כמעט כל העולם.
לכן חשוב לדבר איתם בכנות על המורכבות הזו, ולהבהיר שאם הם מפחדים להתערב או לא יודעים איך לעצור בריונות כשהם רואים אותה, זה לא אומר שהם חלשים או לא טובים. זה רק אומר שהם ילדים בתוך מציאות מורכבת. חשוב שהם ידעו שתמיד יש להם לאן לפנות: אליכם, אל המורה, או אל כל מבוגר שהם סומכים עליו באמת. לפעמים הילדים שלנו צריכים אותנו ממש באותו רגע כדי לעצור משהו מלהידרדר, וגם זו לקיחת אחריות.
כשאנחנו מלמדים ילד לקחת אחריות, בין אם בעצמם או על ידי פנייה למבוגר אחראי, להבין את הכאב של האחר, ולהיות מספיק אמיץ כדי להגיד "טעיתי", אנחנו נותנים לו כלי לחיים - משהו שישרת אותו בכל מערכת יחסים, בכל מעגל חברתי, ובעיקר מול עצמו.
כי בסוף, זה לא רק על הילד שנפגע ולא רק על הילד שפגע. זה על החברה שאנחנו בונים - כזו שבה יש מקום לכולם, כזו שמתקנת, שמרימה. אם נצליח להעביר להם את זה, לא בדיבורים אלא בדוגמה חיה ומתמשכת - נוכל לגדל דור שלא רק נמנע מחרמות, אלא יודע לראות אנשים. ממש לראות.
יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות