בפאניקה מרובלוקס? האמת הרבה יותר עמוקה ומדאיגה

בשבועות האחרונים קרו המון דברים היסטוריים במדינה והחדשות הוקדשו אך ורק להשבת החטופים ולסיום המלחמה, ובצדק. אבל בקבוצות הווטסאפ של הורים בישראל נושא אחר רחש, בעבע ותפס את סדר היום - פלטפורמת המשחקים רובלוקס. הודעות זועמות, סרטונים, עצומות, כתבות הפחדה שקל מאוד להעביר בשרשרת ודרישה לקבלת החלטות משותפת: בואו נחרים את המשחק שמשחית את הילדים שלנו.

הצעקה הזו של הורים לא נשארה בקבוצות הווטסאפ וברשתות החברתיות, וממש השבוע העמותה הישראלית למען הילד לגיל הרך הזהירה בדיון בוועדה מיוחדת לזכויות הילד מפני המשחק. בדיון טענו שבמשחק מלמדים את הילדים איך לגנוב דמויות, לרמות, לשקר, וגם לסחוט ילדים בעולם הווירטואלי, והזהירו גם מפני פדופיליה ואלימות.

בוועדה התלוננו גם על אירוע של המשחק (איוונט) שנמשך עד השעות הקטנות של הלילה ובגללו הילדים לא הלכו לישון בזמן, ועל המצוקה של ההורים שלא יודעים מה לעשות כשהורים אחרים מתלוננים שהילד שלהם "גנב" דמות במשחק. תלונות כאלה נשמעות המון בתקופה האחרונה.

במקום להציב גבולות בבית לגבי כמה זמן מבלים במחשב, מתי הולכים לישון, אילו משחקים מותר ואילו אסור, ומהם כללי התנהגות המצופים גם און ליין - הורים מבקשים פיקוח חיצוני. יד של מבוגר אחראי שתיקח את ההתמודדות הזו מהם, תאסור על הילדים לשחק. תציב את הגבול עבורם.

וזו בעיה. כי האחריות על חינוך הילדים שלנו היא תמיד שלנו, ההורים. לא של הכנסת, לא של העמותה הישראלית למען הילד, לא של בית הספר ולא של אף אחד אחר. משחקי מחשב כאן כדי להישאר, ואם נבחר למשוך את ידנו מחינוך הילדים שלנו בעולם הווירטואלי - אנחנו נשלם על זה מחיר כבד.
ולא, לחסום גישה זה לא הפתרון. כי אם זה לא יהיה רובלוקס, זה יהיה משהו אחר. הורים לילדים גדולים יותר בוודאי זוכרים שהייתה בדיוק את אותה סערה לגבי המשחק פורטנייט, והוא עדיין אחד מהמשחקים הכי פופולריים שיש.

בואו נחזור רגע אחורה. כאמור, רובלוקס הפך להיות שם נרדף לתועבה בקבוצות הורים ברשתות החברתיות ובווטסאפ. אבל למרבה הצער רוב ההורים לא באמת מכירים את המשחקים שהילדים שלהם משחקים.

רובלוקס היא פלטפורמה של עשרות אלפי משחקים, ובאופן טבעי יש בה משחקים טובים יותר, ומשחקים טובים פחות, וגם כאלה שהם ממש מטרידים. ממש כמו שבנטפליקס יש גם את "אוטובוס הקסמים" ואת "לבד בבית", וגם את "משחקי הדיונון". האם אתם מסירים את נטפליקס מהטלוויזיה בבית או מסבירים לילדים שלכם למה הם לא יכולים לצפות בתכנית אלימה כמו משחקי הדיונון? זה בדיוק באותו דבר.

האם העובדה שיש לכם נטפליקס בבית אומרת שהילדים יכולים להישאר ערים עד חצות ולראות טלוויזיה? לא. גם כאן זה בדיוק אותו דבר. נכון, רובלוקס זמין תמיד, ויש איוונטים מאוד מפתים, אבל האחריות של ההורים היא להציב גבולות.

כל ענייו המסכים, ובטח כשזה נוגע לגיימינג, הוא עולם מורכב מאוד. אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו יבלו שעות ארוכות מדי מול המסך, ואנחנו מודאגים באמת כשאנחנו רואים אותם עם מבט חסר הבעה מול המרקע. ומסכים זה נושא מורכב גם לנו. רוב המבוגרים שאני מכירה רוצים לבלות פחות בטלפון, לגלול פחות ללא מטרה, ולא מצליחים. יש גם לא מעט מבוגרים שמכורים למשחקים בטלפון או לא יכולים להירדם בלי להכניס דברים לעגלת קניות הווירטואלית שלהם. אז ברור לכולנו שמדובר בדבר מאוד מאוד ממכר.

אבל זה העולם שאנחנו חיים בו. ואם אנחנו רוצים שתהיה לנו השפעה על העולם הזה שאליו הילדים שלנו גדלים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות רק אופוזיציה מתנגדת. אם כל מה שהילדים שלנו ישמעו זה "די עם המסכים" או "תכבה כבר" או ביקורת ("אני בגילך שיחקתי בחוץ!") ואמירות מזלזלות על תחומי העניין שלהם - אנחנו נישאר מחוץ לתחום מאוד גדול בחיים שלהם.

אם אנחנו אלה שרק מתנגדים למסכים, אנחנו מרחיקים את עצמנו מתחומי העניין של הילדים שלנו, מה שאומר שהם לא ישתפו אותנו בדברים שהם רואים שם. וברגע שהם מדירים אותנו מהחלק הזה בעולם שלהם, עולה החשש שאם הם יתקלו בתוכן לא מתאים או בבריונות רשת לסוגיה - הם לא ישתפו אותנו. התפקיד שלנו הוא להיות הורים נוכחים, מעורבים, קשובים, מגינים, מדריכים, ובעיקר - כתובת להתייעצות.

כדי שזה יקרה אנחנו צריכים להתעניין בתוכן שהילדים שלנו צופים או משחקים בו, גם אם זה לא באמת מעניין. נסו להבין מה המשחק הזה, למה הם אוהבים אותו, תהיו חלק מהעולם הזה. כי כשיש ילד בן 5, אפשר פשוט לכבות לו את המסך, אבל כשהוא בן 15 - אתם עלולים למצוא את עצמכם מבחוץ צופים פנימה. המסכים לא "לוקחים לנו" את הילדים, אנחנו פשוט צריכים ללמוד לעבוד איתם, ולא נגדם.

אחרי שתתעניינו בעולם של הילדים ותכירו את המשחקים שהם אוהבים (אין ילד שלא ירצה להראות לכם את היכולת החדשה שלו במשחק), אפשר למצוא זמן רגוע ולדבר על מסכים, על משחקים ועל הגבולות שלכם. שיחה כזו צריכה להתנהל בגובה העיניים, תוך הקשבה לילד ושאילת שאלות, ולא רק בהנחתות. אם תבואו לשיחה מנומקים ועם הסברים רציונליים, וגם תקשיבו להסברים של הילדים שלכם, תוכלו ליצור הסכם שימוש שיהיה טוב לשני הצדדים.

לדוגמה, אתם יכולים לספר לילדים שלכם שקראתם כתבה על הסכנות של רובלוקס ושאתם מודאגים. לשאול אותו אם יצא לו להיתקל בבריונות או בקללות, ואיך הוא מגיב לזה. כשאני ניהלתי שיחה כזו עם הבנים שלי הם הראו לי איך מדווחים במשחק על התנהלות לא ראויה. דיברנו גם על איך לזהות שתוכן לא מתאים לגיל שלהם ומדוע חשוב לסגור את המשחק או הסרטון כשהם רואים תוכן כזה.

ממליצה גם לדבר עם הילדים על סוגי המשחקים השונים ועל כללי ההתנהגות שאתם מצפים להם. אני מזכירה שחשוב לבוא לשיחה הזו מנומקים ועם הסברים טובים. אצלנו לדוגמא, הכלל אומר שאין משחקים שעתיים לפני השינה (בשגרה) כי זה מעלה את רמות הקורטיזול בגוף ומפריע לשינה טובה. כלל נוסף אומר שאנחנו לא קונים שטויות בכסף במשחקים האלה. כרטיס האשראי שלי לא מחובר לאף אחד מהמחשבים או הניידים. זו פשוט לא אופציה. ההסבר: כל המשחקים, מפעילים מניפולציות כדי שנוציא עוד ועוד כסף, וזה בזבוז כי אפשר ליהנות מהם גם בלי.
כשהם משחקים עם החברים שלהם (וזו חתיכת זירה חברתית בימנו) הם יודעים שהם צריכים להתנהג אליהם כמו שהם מתנהגים בחיים עצמם. בגלל שהילדים לרוב משחקים בבית, אתם גם יכולים לשמוע ולראות איך הם מדברים לחברים שלהם, ולדבר איתם על זה. אצלנו היו כמה שיחות על קנאה ועל תחרותיות שלא היו מתקיימות בלי המשחק הזה.

ויש עוד כללים וחוקים שאפשר לקבוע, כל בית לפי מה שמתאים לו ולפי סט הערכים שלו, ואפשר גם לא להכניס מסכים הביתה בכלל או לא לאשר משחקי מחשב. זו בחירה אישית של כל הורה וכל בחירה ראויה. אבל אנחנו צריכים לבחור, ולא לתת לאחרים להוביל אותנו. אנחנו לא יכולים פשוט לעצום עיניים ולקוות שזה יעלם. ואנחנו בטח לא יכולים לתת לילדים לשחק ללא שום מגבלה ורק להעביר עליהם ביקורת.

אז לפני שאתם מוחקים את רובלוקס או שולחים עוד הודעה נסערת בקבוצה של הכיתה - תעצרו רגע. בדקו מה באמת קורה שם, דברו עם הילדים שלכם, תקשיבו להם, תסבירו את הגבולות שלכם ותהיו שם. כי העולם הדיגיטלי לא הולך לשום מקום, והילדים שלנו צריכים אותנו בתוכו - לא מבחוץ.

יפעת סני היא מנחת הורים מוסמכת מכון אדלר. מתמחה בגיל הרך ובגיל ההתבגרות