אורי ושדי (46), אחות במרכז שניידר, חיה שנים עם ההבנה שיום אחד תתרום איבר להצלת חיים. "בגיל 16, אחרי שאבא של חברה נפטר בזמן שהמתין להשתלת לב, חתמתי על כרטיס אדי. מאז ידעתי שזה יקרה, רק לא ידעתי מתי", היא מספרת לוואלה.
לאורך השנים טיפחה את החלום הגדול והכינה את עצמה. "הייתי צריכה לסיים את פרק הילודה, לרדת במשקל, לעבור לאורח חיים בריא. ואז פניתי לעמותת תורמים חיים ומשם התהליך התחיל".
כזכור כמעט לפני שנה, פרסמנו בוואלה על כך שאוריאל נער בן 16, זקוק להשתלת כליה נוספת לאחר שבריאותו הדרדרה בעקבות המלחמה.
הטלפון ששינה הכול הגיע כשהמתאמת הודיעה שיש נער בבית החולים שניידר הזקוק להשתלה. "ברגע ששמעתי שמדובר בילד מהבית החולים שלי, זה היה סגירת מעגל. לא הכרתי אותו ולא את סיפורו, אבל ידעתי שזה היעוד שלי", מתארת ושדי, אחות ממחלקת הילדים ה' של המערך לבריאות הנפש.
בצד השני של התרומה עמדה רוית וענונו, אמו של אוריאל, נער בן 16 מקריית שמונה שנאבק שנה וחודשיים במחלת כליות קשה וטופל בדיאליזה.
"היו לנו כמה טלפונים על תורמים שנפסלו, בגלל הנוגדנים הרבים בגוף שלו. אבל הפעם זה התאים כמו כפפה ליד", מספרת רוית.
המפגש הראשון ביניהן התרחש רגע לפני הניתוח. "נכנסתי אליה, היא חייכה חיוך מתוק ובכינו יחד. באתי לחזק ויצאתי מחוזקת", סיפרה בהתרגשות אמו של אוריאל, רוית וענונו. "היא ובעלה פשוט נכנסו לי ללב", מתארת רוית.
אוריאל עצמו נכנס לניתוח עם אנרגיות חיוביות. "הוא שידר אופטימיות מדהימה, אפילו הצוות הופתע ממנו", אומרת אמו. "אחרי הניתוח הוא כבר טייל במסדרונות, ביקר את מחלקת הדיאליזה, וילדים אחרים שואבים ממנו כוח".
הפגישה הראשונה בין הנער למי שהעניקה לו חיים חדשים התקיימה בטיפול נמרץ. "הוא היה נבוך ולא ידע מה להגיד", נזכרת אורי. "אמרתי לו שהוא לא צריך לומר כלום רק לחיות את החיים שלו במלואם. זה כל מה שחשוב".
רוית נזכרת גם במפגש: "הוא פשוט לא מצא מילים להודות לה. עמדנו שם עם דמעות בעיניים, וידענו שקרה פה נס".
לדברי ד"ר סיגל אייזנר, אחראית השתלות כליה במרכז שניידר לרפואת ילדים: "השתלת כליה בילדים שהגיעו למצב של אי ספיקת כליה חשובה מאוד להשלמת תהליך הגדילה התקין, שיפור איכות החיים והארכת החיים. במקרה של אוריאל מדובר בהשתלת כליה חוזרת ולכן המורכבות גבוהה יותר ואנו מלאי תקווה שההשתלה הנוכחית תהיה מוצלחת. השתלת איברים היא תמיד מרגשת ובאופן מיוחד בילדים. הפעם, כמי שעובדת בבית החולים שניידר, לדעת שאחת מהעמיתות שלי לעבודה החליטה על המעשה האצילי הזה שיעניק חיים לילד המטופל אצלנו, זה מרגש אפילו יותר".
לצד המשמעות האישית, המשפחות עברו את התהליך בעזרת מערכות תמיכה יוצאות דופן.
רוית מתארת את הצוות בשניידר כ"מלאכי רפואה במסירות נפש" ואומרת: "זה בית החולים מספר אחד בעולם. שווה לנסוע מקריית שמונה עד פתח תקווה רק כדי לדעת שאתה בידיים בטוחות".
אורי, אם לארבעה, מספרת כי גם ילדיה ובעלה עמדו לצידה לאורך כל הדרך. "הבן הגדול ליווה מרחוק מהטיול הגדול במזרח, בתי שהיא קצינת נפגעים הגיעה לבקר, והשכונה כולה התגייסה והביאה אוכל עד הבית. הרגשתי עטופה מכל כיוון", היא מספרת".
הן מבקשות לנצל את הבמה כדי להעביר מסר לציבור: וענונו אמרה: "צריך הרבה אמונה ואופטימיות. אוריאל למד לקחת אחריות על בריאותו, ועכשיו הוא נכנס לחיים חדשים".
אורי: "אפשר לחיות חיים מלאים עם כליה אחת. אנחנו בתקופה לא פשוטה כעם, וכל אחד יכול למצוא את הדרך שלו לעשות טוב, בין אם זה תרומת איבר, התנדבות או פשוט נתינה יומיומית. זה מה שמעניק לחיים משמעות".