הלחץ מהפינוי והמלחמה גרם לו לאבד את הכליה שהושתלה. כעת הוא מחכה לנס

הסיפור של אוריאל בן ה-16 מקריית שמונה הוא סיפור על התמודדות מרגשת עם אתגרים רפואיים ורגשיים שהתגברו בעקבות המלחמה הנוכחית. הוא נולד עם מחלת כליה, ועבר השתלת כליה מצילת חיים מאימו לפני שמונה שנים, אך האירועים הביטחוניים האחרונים שינו את מסלול חייו לחלוטין, וכעת הוא זקוק להשתלה נוספת.

בגיל שבעה חודשים אובחנה המחלה אצל אוריאל, ובמשך תקופה ארוכה הוא נזקק לטיפול מיוחד, כולל הזנה דרך הקיבה. מצבו החמיר עם הזמן, עד שלפני שמונה שנים, כשהיה בן שבע וחצי, אימו רוית וענונו תרמה לו כליה וההשתלה נערכה בבית החולים שניידר בפתח תקוה.

ההשתלה שיפרה את מצבו הבריאותי באופן משמעותי, ואוריאל חזר לחיים רגילים יחסית, כשהוא מקפיד על נטילת תרופות יומיומית ומבצע מעקבים רפואיים שוטפים. בעקבות המלחמה, משפחתו של אוריאל נאלצה לעזוב את ביתם בקריית שמונה ולעבור למגדל. בתקופה שבה היה עליו להקפיד על טיפול רפואי צמוד ולקחת תרופות באופן קבוע כדי לשמור על תפקוד הכליה, הלחץ, החשש מהלא נודע וההפגזות, המעברים והטראומה הובילו לכך שהוא הפסיק את המעקבים והטיפול הרפואי המתמיד ובעקבות כך הוא איבד את הכליה וזקוק להשתלה במהירות.

אוריאל, שלפי דברי אמו היה תמיד אחראי ומסור לתרופותיו, נכנס למשבר ולא רצה לשתף את משפחתו בקשיים. "כרגע הכליה הולכת ומדרדרת. התחלנו הכנות להשתלה ולחפש תורם, כי כרגע אין תורם. אנחנו אמנם בעדיפות עליונה במאגר התורמים, אבל אני מעדיפה תורם חי ולא מת כי יש לכליה סיכוי גבוה יותר להיקלט".

רוית מתארת את הקושי שהמשפחה עברה בעקבות המלחמה והפינוי מהבית, שהובילו להדרדרות הבריאותית של אוריאל. "הוא עבר משבר ולא רצה לשתף אותנו, שאלתי אותו אם הכל בסדר והוא תמיד אמר שכן. האמנתי לו כי הוא היה תמיד ילד מאוד אחראי".

הכליה המושתלת התחילה להידחות על ידי הגוף, ואוריאל פיתח אי ספיקת כליות קשה, שהובילה לצורך דחוף בטיפולי דיאליזה. כיום הוא עובר טיפולי דיאליזה פעמיים בשבוע במרכז שניידר, וממתין להשתלת כליה נוספת. "המלחמה שינתה הכל", אומרת רוית, "לפני כן, הוא היה מסודר עם התרופות. היה לו את החברים שלו, את הבית שלו, ופתאום הוציאו אותנו מהבית. הוא לא הצליח להתמודד עם כל המעברים האלה".

בינתיים, אוריאל ומשפחתו נעזרים בעמותת "תקווה ומרפא", שעוזרת להם להתמודד עם השגרה החדשה ומעניקה להם סיוע לוגיסטי ותמיכה רגשית. בשבוע האחרון בעקבות המצב המסלים בצפון (מגדל נכנסה לטווח האזעקות), אוריאל עבר לגור בת"א עם אחיו הגדול וליד החברים מקרית שמונה.

רוית משתפת על הקושי הנפשי של בנה: "עכשיו הוא עובר גם טיפולים פסיכולוגיים בשניידר כדי להבין את המצב החדש וההשלכות שלו, וללמוד לקחת אחריות אישית על הבריאות שלו. זה מאוד הגיוני שבגיל הטיפש עשרה פחות לוקחים אחריות על עצמם, אבל זה הפתיע אותי כי הוא היה הילד הכי אחראי שיש. אנחנו מנסים לשדר לו אופטימיות ואמונה, מהלימון לעשות לימונדה, לחזק לו את הנפש ולעזור לו".

ד"ר אורלי חסקין, רופאה בכירה במכון הנפרולוגי במרכז שניידר, המטפלת באוריאל, מתארת את מצבו המורכב: "המצב של אוריאל במשך שנים היה בסדר גמור, אך בעקבות הפינוי מהבית, הוא הפסיק לקחת את התרופות שהיו קריטיות לשמירת תפקוד הכליה. כאשר הוא הגיע אלינו ביוני, הוא היה כבר במצב של אי ספיקת כליות חמורה והיה צורך דחוף להתחיל דיאליזה. זה נורא עצוב כי הכליה החזיקה מעמד זמן רב ויכלה להמשיך לתפקד עוד שנים רבות".

היום, אוריאל מוגבל בשתיית נוזלים ובמאכלים מסוימים, וטיפולי הדיאליזה הארוכים מקשים על שגרת חייו. "דיאליזה זה טיפול מציל חיים, אבל לא פשוט", מסבירה ד"ר חסקין, "הוא עייף מאוד אחרי הטיפולים, ולא מרגיש בריא. אבל יש תקווה שהוא יוכל לעבור השתלת כליה נוספת, וזה יכול לשנות את חייו. חשוב מאוד גם שימשיכו לחתום על כרטיס אדי כי זה משמעותי מאוד".

כעת, אוריאל ומשפחתו מצפים להשתלה חוזרת, ומאמינים שתמצא עבורו כליה בקרוב. רוית מסכמת: "אנחנו לא מוותרים על תקווה. למרות כל הקשיים, אנחנו מאמינים שיבוא יום ונחזור לביתנו ולחיים רגילים. אין לנו ברירה אלא להיות חזקים עבורו".

עמותת "תקווה ומרפא", כמו גם הצוות הרפואי המסור בשניידר, ממשיכים לעמוד לצידו של אוריאל ולספק לו ולמשפחתו את כל התמיכה האפשרית בתקופה הקשה הזו.