בבריכה במדבר: המקום הסודי שמרפא אלפי חיילים עם פוסט טראומה - בלי שקל מהמדינה

בפאתי היישוב הקטן גבעות בר, הנמצא בצפון הנגב בסמוך לאופקים ולרהט, בתוך מה שהיה פעם וילה ענקית הצופה אל המדבר האינסופי, פועל כבר למעלה מעשור "עינות בר". המקום הזה משלב טיפולים במים עם אירוח מדברי חם ובשגרה משך אליו זוגות ומשפחות מטיילות שחיפשו חוויית אירוח אותנטית המשלבת גם רוחניות.

כל זה השתנה ב-7 באוקטובר. המקום המבודד והשקט של עינת צרפתי כהן וצביקי ברקאי הפך באחת למקום מפלט ריפוי עבור אלפי חיילים ואזרחים שהגיעו לכאן מהתופת ביישובי העוטף ומעזה. מאז אותה שבת נוראה עברו כאן כמעט 15 אלף חיילים ותושבים מהנגב המערבי, שקיבלו טיפולים שהותאמו להם אישית - טיפולי וואטסו לצד טיפולי מים נוספים המשחררים חסמים פיזיים ונפשיים, מעגלי שיחות לוחמים וסדנאות התחדשות.

המטופלים מגיעים מכל הארץ: לוחמים, מילואימניקים, מפוני הדרום, אנשי רפואה, מתנדבים שפינו גופות - רבים מהם לא מצליחים לחזור לשגרת חייהם.

"המערכת שלהם חיה בזירת קרב גם כשהם חוזרים הביתה. הגוף מתכווץ, הלב חסום, הנפש סוערת - ואנחנו עוזרים להחזיר אותה למצב הטבעי", אומרת עינת צרפתי כהן, מייסדת עינות בר.

"השמועה על המקום עברה מפה לאוזן", נזכרת צרפתי כהן. "קבוצת חיילים היתה באה לכאן עם המפקד שלהם, וכשחזרו לעזה המפקד היה מספר לחבר שלו, מפקד של מחלקה אחרת, על החוויה העוצמתית שעברו כאן. מיד אותה מחלקה היתה נוחתת כאן לטיפולים. לא היה לנו לילה ולא היה יום, אנשים הגיעו במאסות. פתחנו את השערים לכל מי שרק היה זקוק לטיפול. הצלחנו איכשהו לארגן 30 איש צוות מקצועי שעבדו כולם בהתנדבות".

עינת צרפתי כהן היא מומחית מובילה בישראל בכל מה שקשור לטיפולים במים. ב-20 השנים האחרונות השתלמה בתוכניות לימוד רבות ומגוונות בארץ ובחו"ל בכל הקשור לכוח הריפוי המיוחד של המים.

במקום פותחו מודלים חדשניים לטיפול בטראומה: מים, תנועה, מגע, טבע - בשילוב שיטות מבוססות כמו SE (Somatic Experiencing). הטיפול מתבצע בקבוצות, במסלול אינטנסיבי של שמונה מפגשים - מתהליך משברי להתחדשות. המודלים שפותחו במקום אף נחקרים באוניברסיטת רייכמן ובאוניברסיטת תל אביב - עדות למשמעות המדעית של השיטה החדשנית.

"הגוף שלנו מכיל כ-80% מים", מסבירה צרפתי כהן. "היום אנחנו מבינים שהריפוי הקונבנציונלי בכל מה שקשור לפוסט טראומה לא עושה מספיק טוב את העבודה. המים מצליחים במקומות רבים שהמדע לא עובד.

"הטראומה יושבת בתוך הגוף, והמים הם כוח הריפוי הכי גדול שיכול להיות. המים שוברים מחסומים ומורידים מנגנוני הגנה. ברגע שהאנשים הגיעו לפה אחרי 7 באוקטובר, המים הצליחו לאזן פיזית את הפגיעה הנפשית. העבודה במים יצרה את השחרור של הטראומה".

צביקי ברקאי, מאמן אומניות לחימה ובעליו של מכון גדול בבאר שבע, נכנס לתמונה לפני כ-5 שנים. "בשנים הראשונות הייתי מאוד מעורב במקום, אבל מ-7 באוקטובר אני כאן פול טיים", הוא מספר.

לאחר המלחמה, עינות בר הפכה לעמותה והחלה להפעיל את מיזם "אדוות מרפא" - שליחות מלאה לריפוי הנפש הישראלית. חיילי מילואים שמגיעים "להיטען" וחוזרים לחזית, מפונים שלא מצליחים לישון, לוחמים שמעידים: "חזרתי לעצמי בזכות המים" - אלו הם הפנים של המקום הזה כיום.

הכל ניתן ללא תשלום, בתמיכת עמותות, משרד הביטחון וארגונים אזרחיים - שינוי משמעותי מהתקופה הראשונה שבה המקום פעל במימון עצמי בלבד.

"בשלב מסוים", מספרת צרפתי כהן, "הבנו שאנחנו לא יכולים להמשיך בחינם. המדינה לא ערוכה לתת מענה לאלה 'שעל התפר' - החיילים שלא הוכרו, אלה שלא פנו, אלה שלא מגדירים את עצמם כנפגעי נפש. הם פשוט - לבד".

הפרויקט המרכזי שפועל כיום במעיינות בר נקרא "שבים" - מיזם טיפולי במימון פרטי קרן אבירם, מיסודו של של איש עסקים מתחום ההייטק, המכוון בדיוק לאותם חיילים שחזרו מהקרב עם סימנים אך בלי תעודה רפואית.

"זה לא טיפול קליני או פסיכולוגי - זה מקום לתת כלים. לשוב הביתה", מדגישה צרפתי כהן. "מי שצריך טיפול עמוק יותר - לא נכנס לפרויקט. זה למי שצריך רגע לנשום. להוריד את השריון.

"אנשים שמוכרים כבר על-ידי צה"ל כפוסט טראומתיים כן מקבלים טיפולים שונים, כולל טיפולים במים. מי שמדאיג אותי הם כל אלו ש'על התפר' - חיילים ואזרחים שלא קיבלו הכרה או שבכלל לא יקבלו הכרה. חלקם הגדול לא מכירים בעצמם כנפגעי נפש, או שבחרו שלא ללכת ולהתעסק עם זה בעצם".

"מדובר במאות אלפי חיילים שעל התפר", מבהיר ברקאי. "בגדול, כל חייל ששירת בצו 8 באיזושהי מסגרת, גם אם הוא לא ראה זוועות. רק להיות 80 יום או יותר מחוץ לבית - זה כבר איזושהי תאונה נפשית לכשעצמה. והם בכלל לא יודעים שיש להם בעיה כזו או אחרת. אבל הם חוזרים הביתה, ופתאום החיים שלהם לא נראים אותו דבר. הם מתקשים לחזור לעבודה, אין להם סבלנות לילדים, במקרים רבים גם מערכות היחסים עם בת או בן הזוג חווים קשיים. והם סוחבים את זה איתם שנים עד שבכלל יחשבו שאולי יש איזושהי בעיה".

"זה יכול לקחת שנים", מספר צביקי על חוויתו האישית. "קח אותי למשל - ב'עופרת יצוקה' נפצעתי בראש. הקסדה הגנה עלי ממוות בטוח. הפציעה לא היתה קשה מדי. סחבתי את זה איתי. המשכתי כאילו כלום. אבל אחרי 3-4 שנים הבנתי שמשהו לא בסדר איתי. אחרי שנים של הכחשה עצמית, רק אז התחלתי לטפל בעצמי.

"תסתכל מסביב - אתה לא תראה כאן חבר'ה צעירים בני 21-22. ולמה הם לא מגיעים לכאן בגיל הזה? הרי 'עמותת שבים' מממנת לכל חייל את הטיפולים כאן שהם צריכים. בדיוק כמוני, פשוט אין להם את המודעות לזה בגילם. רוב מי שמגיע לכאן זה חבר'ה בני 27 ומעלה - גיל שאתה חושב בו יותר לעומק, או אחרי שנים של דחיות והכחשות שמשהו איתך לא ממש בסדר".

לדבריהם, אין גוף מרכזי שמעביר מידע ואין שקיפות. יש "סל" טיפול לחיילים - 1,500 שקל אישיים ועוד 500 שקל זוגיים - אך מהר מאוד קמו עמותות ש"מתחרות" על הכסף הזה, ללא פיקוח.

"יש בלגן", אומרת עינת. "אנשים לא יודעים מה רציני ומה לא. החיילים מבולבלים. חלקם נוסעים להודו, חלקם שוקעים בסמים. אנחנו פוגשים אותם אבודים. אין להם שפה. אין להם דרך".

"אחרי 20 כניסות לעזה - כבר לא רועדים. אתה מתרגל", מוסיף צביקי. "אבל כשאתה משתחרר - קשה להוריד את השריון. אנחנו רואים את זה פה כל הזמן. הבעיה מתחילה כשצריך לחזור הביתה. להיות אבא. להיות בן זוג. לעבוד. שם מתחיל הקרב האמיתי".

"עינות בר" ומיזם "אדוות מרפא" פועלות בליווי של 'התשתית' - מיזם חברתי שמעניק לעמותות וליוזמות חברתיות בישראל מעטפת מקצועית מלאה: ייעוץ, פיתוח משאבים, תקשורת וניהול - כדי לעזור להן להרחיב את פעילותן ולהגביר את ההשפעה החברתית שלהן.

המדינה, לדבריהם, מתחילה להכיר בחשיבות הטיפול אך עדיין לא מצליחה להכיל את גודל האירוע.

"הפוסט-טראומה היא לא של 40 אלף חיילים - היא של מאות אלפים", מדגיש צביקי. "כדי לטפל בזה ברצינות - צריך תקציבי עתק. עכשיו יש תמיכה של משרד הביטחון, אבל זה עדיין לא מספיק".

"אבל אנחנו ממשיכים", מוסיפה עינת. "אנחנו זזים מהר. אנחנו בונים תהליכים. לא חיכינו שיאשרו אותנו. אנשים באים כי הם מרגישים שיש פה אמת. ויש פה מקום".


למידע נוסף על מיזם "אדוות מרפא" ומרכז עינות בר - לחצו כאן