אני מנתחת גופות - ואלה הדרכים הכי ביזאריות שבהן אנשים מתים

אחרי שניתחה אלפי גופות בשבע השנים האחרונות, דולי ראתה כמעט כל דרך אפשרית למות: מהתרסקויות מטוסים ועד מחצבות שהתמוטטו. אבל סיבת המוות שמטרידה אותה יותר מכולן? חנק מסטייק. "אתם כבר לא יכולים ללעוס כמו פעם", היא מזהירה את בני הגיל השלישי. "אתם תחנקו, תמותו, תגיעו אליי - ואני אצטרך לשלוף חתיכת בשר מהוושט שלכם. זה מגעיל".

דולי, בת 32, אינה רופאה, היא טכנאית נתיחות של גופות ומשמשת כיד ימינו של הפתולוג. היא משתתפת בפתיחת הגופה, באיסוף איברים לבדיקה, בתיעוד, בצילום, בזיהוי סיבת המוות ובתיאום עם בתי הלוויות. "אנחנו מלווים את הגופה מהרגע שהיא נכנסת ועד שהיא יוצאת", היא אומרת. "זה מקצוע מורכב, רגיש, ומלא בהפתעות שלא כתובות באף ספר".

בסדרת סרטוני טיקטוק שזכתה למיליוני צפיות ובראיונות שהעניקה ל־Newsweek ול־Daily Mail, היא חושפת את הדברים שלעולם לא תעשה - אחרי כל מה שראתה על שולחן הנתיחה. לדבריה, היא כבר נתקלה כמעט בכל תסריט אפשרי. אבל הסיפורים שהיא משתפת לא נועדו לזעזע. הם נועדו להזהיר.

אחת האזהרות החריפות ביותר של דולי נוגעת דווקא למה שיוצא מהפה לא למה שנכנס אליו. היא מזהירה אנשים מלהתגרות באחרים במילים כמו "מה תעשה, תירה בי?" או "אין לך אומץ לדקור אותי". מבחינתה, אלא לא סתם קלישאות מהסרטים - אלא מילים אחרונות של ממש.

"אל תגידו את זה," היא מדגישה. "אנשים באמת עושים את זה. אני לא יכולה לספור כמה מקרים כאלה ראיתי. זה מטורף, וזה קורה".

עוד בנושא
הקברנית חשפה: זו הדרך הכי נוראית שאפשר למות בה

הסכנות היומיומיות שעלולות להרוג אתכם במקום - כולל חפצי בית נפוצים

בסרטונים שפרסמה בטיקטוק, שבהם היא משתפת תובנות מקצועיות מעבודתה, דולי מונה שישה דברים שלעולם לא תעשה - לא בגלל רעיון תיאורטי, אלא כי ראתה בעצמה איך כל אחד מהם הפך, לא פעם, לגורם מוות. הרשימה הזו, לדבריה, נולדה מהשולחן שבו היא פוגשת את המוות מדי יום.

הדבר הראשון ברשימה שלה: לא לאכול סטייק בגיל מבוגר. יכולת הלעיסה כבר לא מה שהייתה, והסיכון לחנק גבוה בהרבה ממה שחושבים. במקום השני: לא להכניס את החלק העליון של הגוף לתוך מכונת כביסה. היא טוענת שלא מעט אנשים נמוכים שנתקעו במכונות עם פתח עליון מצאו את מותם בשל חסימת נשימה שנגרמה מתנוחה לא טבעית - מבלי שאיש הבחין בכך

עוד ברשימה: לא לסמוך על מגבה ג'ק רכב זול. היא עצמה לא תתקרב לג'ק שעולה פחות משבעה דולרים. "החיים שלך שווים יותר מזה," היא אומרת, אחרי שראתה לא מעט מקרים של אנשים שמתו בזמן החלפת גלגל.

היא גם נמנעת מלהפעיל ציוד כבד עם שרוכים פתוחים או שרוולים רפויים שעלולים להיתפס בחלקים נעים של מכונות ולגרום לתאונות קשות. את אחד המקרים הקשים ביותר היא מתארת כ־"degloving" - קריעת העור בשל לכידת הבגד. "מי שיחפש את זה בגוגל יבין למה אני לא מתקרבת לזה".

ולבסוף, היא לעולם לא תעלה על אופנוע בלי ציוד מגן. "אתה יכול להיראות מגניב עם הכל פתוח, אבל כשאתה נוגע באספלט בלי מיגון, הכביש הוא מגרדת גבינה ואתה הגבינה".

אבל מאחורי הסרטונים הפרובוקטיביים, יש לה מטרה ברורה: לעורר שיחה על מוות, ובעיקר לשבור את קשר השתיקה סביבו. "בתרבות המערבית עשינו עוול. הפכנו את המוות לנושא שאסור לדבר עליו ואז, כשזה קורה למישהו קרוב, אנשים פשוט לא יודעים מה לעשות".

היא מודה שהעבודה שלה משפיעה עליה גם נפשית. יש ימים שבהם הכול מרתק, מהיר, טכני. ויש ימים אחרים, שבהם ריח המוות נדבק, והמראות לא עוזבים. "העבודה הזו משנה אותך. אתה חייב לדעת לשמור על עצמך. מי שחושב שזה רק עוד מקצוע - טועה".

ובכל זאת, אחרי כל המקרים, הפציעות והסיבות למוות שנכנסו לה לתוך החיים, יש מסר אחד שהיא חוזרת עליו שוב ושוב: המוות לא תמיד מגיע כמו בסרטים. לפעמים הוא מתחיל בארוחת ערב שגרתית - ומסתיים על שולחן המתים.