"יש לי חברה שאוכלת מה שהיא רוצה - שוקולדים, פסטות, עוגות - והיא רזה". כך סיפרה לי מאזינה בתוכנית הרדיו שאני מגישה, בשאלה שהתגלגלה לדיון חשוב ומרתק: האם באמת יש אנשים שיכולים לאכול כל דבר בלי לעלות גרם אחד במשקל?
אז בואו נעשה קצת סדר: כן, יש אנשים עם חילוף חומרים מהיר יותר, עם נטייה גנטית לרזון, ואפילו כאלה שלא אוהבים מתוקים. אבל אין דבר כזה לאכול 20 אלף קלוריות ביום ולא לעלות במשקל. זה פשוט לא אפשרי פיזיולוגית. לכל אדם יש גבול.
התחושה לא תמיד משקפת את המציאות
לפעמים זה נראה מהצד כאילו מישהו "אוכל כל מה שבא לו", אבל בפועל - מדובר באכילה לא מאוד קלורית.
לדוגמה, מישהי שמדלגת על ארוחת ערב, לא מנשנשת בין הארוחות, לא שותה קלוריות - יכולה לאכול צלחת פסטה בערב ולהרגיש שהיא "מתפנקת" כל היום. התחושה הזו כל כך נפוצה, שגם החוקרים שמים לב אליה - ומכנים אותה "אשליית הרזים האוכלים".
מה עם הגנטיקה?
המאזינה שאלה בצדק, אם יכול להיות שזה פשוט גנטי. והתשובה? בהחלט כן - אבל לא לגמרי. מחקרים מצאו שגנטיקה משפיעה על הנטייה להשמנה, אבל לא במידה שמבטלת את השפעת הסביבה, התזונה והפעילות הגופנית. הנה כמה מחקרים חשובים שעוזרים להבין את זה:
1. מחקר התאומים הסקנדינבי
אחד המחקרים המצוטטים ביותר: השווה זוגות תאומים זהים שגדלו בנפרד, ומצא דמיון גבוה במדד ה־BMI שלהם - גם כשהסביבה בה גדלו הייתה שונה. זה אחד המחקרים המצוטטים ביותר בתחום ופורסם בשנת 1990 ב־New England Journal of Medicine, אחד מכתבי העת הרפואיים המובילים בעולם.
במאמר נבחנו זוגות תאומים זהים שגדלו בנפרד, בתנאים סביבתיים שונים לחלוטין. התוצאות היו ברורות ומדהימות: ה־BMI של שני התאומים היה דומה באופן מובהק, אף שהם חוו סביבות חיים שונות לחלוטין.
החוקרים הסיקו מכך שלתורשה יש תפקיד משמעותי ביותר בקביעת המשקל והשמירה עליו לאורך השנים. יחד עם זאת, הם גם הדגישו: גם הסביבה - למרות הירידה בתורשתיות - עדיין משפיעה, ועמה יש להתחשב כשדן בסיבות להשמנה ולדרכי מניעתה.
היו גם תוספות מחקריות מאוחרות יותר: סקירה גדולה שפורסמה ב‑American Journal of Clinical Nutrition בדקה 45 מחקרים על תאומים וגם שם נמצא שהתורשה אחראית ל־75% מהשונות ב־BMI בגיל 19, אך גם אז הסביבה הפרטנית עדיין ממלאת תפקיד משמעותי.
מה זה אומר? יש לנו בסיס גנטי חזק להשמנה, כפי שמודגם ע"י הדמיון הרב ב־BMI אצל תאומים זהים, גם כשהסביבה שונה. אבל הסביבה עדיין משמעותית - הדיאטה, הפעילות הגופנית והאורח חיים רחב משפיעים, גם אם לא תמיד מדובר בשינוי מלא. השילוב הוא המבוסס ביותר - תורשה מכתיבה את הסף, אבל סביבה לבחור באיזון תזונתי ופעילות יומיומית כבר מכתיבה אם עוברים אותו.
2. מחקר האימוץ
במחקר מפורסם נוסף, שפורסם כבר בשנות ה־80 ונחשב לאבן דרך בהבנת הקשר בין גנטיקה להשמנה, נבחנו ילדים מאומצים, כאלו שאומצו בילדותם המוקדמת - ועשו השוואה בין מדד מסת הגוף שלהם לבין זה של הוריהם הביולוגיים מצד אחד, ושל ההורים שגידלו אותם בפועל מצד שני.
התוצאה הייתה ברורה: למרות שהילדים גדלו בסביבות תזונתיות שונות - ה־BMI שלהם דמה יותר להוריהם הביולוגיים. כלומר, הנטייה להשמנה ככל הנראה הועברה בגנים, ולא נרכשה מאורח החיים של המשפחה המאמצת.
אבל - וזה חשוב: זה לא אומר שכל ילד עם נטייה גנטית להשמנה אכן יהפוך לאדם שמן. המחקר גם הראה שקיימים יוצאי דופן - ילדים שבחרו באורח חיים בריא יותר ונותרו במשקל תקין.
כלומר, התורשה מכתיבה את הנטייה, את "נקודת הפתיחה" - אבל הבחירות האישיות והסביבה הן אלו שיכריעו בפועל אם הפוטנציאל הזה יתממש או לא.
3. מחקרי גנום
בשנים האחרונות פורסמו מאות מחקרים שמצאו עשרות גנים הקשורים להשמנה, ובמיוחד גן בשם FTO שנמצא לעיתים קרובות אצל אנשים עם נטייה להשמנה.
המסקנה: הגנטיקה מורכבת, וכוללת מאות גנים קטנים שמשפיעים - אבל כולם יחד לא מנטרלים את השפעת התזונה וההרגלים.
נסכם זאת כך: יש הבדלים גנטיים אמיתיים - חלקנו שורפים יותר קלוריות במנוחה, חלקנו רעבים יותר או שבעים פחות, אבל בסופו של דבר, משקל הגוף מושפע מהכנסה מול הוצאה של קלוריות.
אין קסם ואין גנטיקה שמבטלת לגמרי את חוקי הפיזיולוגיה. ולכן, אם רואים מישהי ש"אוכלת כל הזמן" ונשארת רזה - אולי היא באמת בת מזל, אבל אולי, רק אולי - היא פשוט לא אוכלת כל כך הרבה כמו שנדמה.
לקורס של ד"ר מאיה רוזמן: איך משפרים את הבריאות ואיך יורדים במשקל בצורה שפויה והגיונית לחצו כאן