לב אמיץ: כשתרגול גופני מחולל שינוי עמוק בנפש

במשך כמעט שני עשורים עבד אלון פרידמן בחברות מובילות בעולם הרפואה. מוקף ברופאים, חוקרים ואנשי מקצוע, הוא חש שלם מקצועית - אבל בפנים התעורר צורך אחר. בתקופת הקורונה, כשהשקט החיצוני חידד את הרעש הפנימי, החל לשאול את עצמו שאלות של מהות: מה התרומה שלי לסביבה? מה באמת מרגש אותי?

כך נולד "לב אמיץ" - תכנית טיפולית שמשלבת אימון פיזי עם טיפול קוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בגישה רגישה ואישית. פרידמן, שהוכשר בשני התחומים, בנה מודל בו הגוף משמש כשער לרגש, והעבודה הפיזית הופכת לכלי שמאפשר לשנות לא רק את ההרגלים, אלא גם את התודעה.

"התפיסה מאחורי 'לב אמיץ' מבוססת על רעיון פשוט אבל מהפכני", מספר פרידמן. "אומץ הוא לא רק לקפוץ מצוק, אלא גם להסכים להרגיש. לעמוד מול הפחד - גם אם הוא קטן, גם אם הוא יום-יומי - ולבחור תנועה. כל תרגיל פיזי, כל תנועה, יכולה להפוך לקרקע לצמיחה רגשית".

אחד המטופלים הראשונים של פרידמן היה נער בן 14 שסבל מחרדה חברתית עמוקה. כל מפגש עם בני גילו גרר אצלו לתגובות פיזיולוגיות חריפות - דופק מואץ, בחילות, רעד. לדבר הוא לא הצליח. ליצור קשר - בלתי אפשרי.

העבודה החלה ממש מהבסיס: תרגילים גופניים פשוטים, שאינם דורשים תקשורת. בהמשך שולבו תרגילים בזוגות ומשחקי קבוצה, שהציבו את הנער באינטראקציות נשלטות, תוך כדי ליווי רגשי בעזרת טכניקות של CBT - שינוי דפוסי חשיבה, נשימה מודעת ועיגון חוויות חיוביות בגוף. אחרי כמה חודשים, קרה הבלתי ייאמן: הוא עמד מול כיתה שלמה והציג פרויקט אישי. לא רק דיבר - הוא גם הרגיש שייך.

במקרה אחר, צעיר בן 20 הגיע עם דימוי גוף שלילי קיצוני. הוא לא יכול היה להסתכל על עצמו במראה, שנא כל תמונה בה היה מצולם ובחר להימנע מכל סיטואציה חברתית שדורשת נוכחות פיזית. התחושה שלו הייתה של גועל מעצמו.

במפגשים הראשונים לא נעשה כמעט דבר - מלבד תרגילי נשימה, עמידה מול מראה בעיניים עצומות, ותנועה איטית במרחב בטוח. השילוב בין עבודה על שיח פנימי חיובי לבין תנועה מודעת הניב תוצאות מרגשות: לא רק שהביטחון העצמי של הצעיר עלה, אלא שהוא אף החל להעלות תמונות שלו לרשתות - מעשה שבעבר נחשב בעיניו לבלתי נתפס.

גם בני נוער עם אתגרים פיזיים ומנטליים משמעותיים מוצאים בתוכנית מקום. מ', נער בן 15 על הרצף האוטיסטי, סבל ממושג שאלון מכנה "יושבנות" - מצב של הימנעות מתנועה כמעט מוחלטת, שהובילה להשמנה ותחושות קשות של ניתוק מהגוף.

העבודה עם מ' הייתה סבלנית: כל צעד קטן - אפילו עמידה על רגל אחת - נחגג כהישג. באמצעות תרגילים מותאמים למשוב תחושתי, משחקי איזון קלים וחיזוקים חיוביים, הצליח מ' לבנות מחדש קשר עם הגוף שלו. הרגע המכונן התרחש כשסיים לרוץ 400 מטר - מרחק שאינו דרמטי, אבל המשמעות שלו הייתה עצומה. "הוא בכה", מספר פרידמן, "לא מהמאמץ - אלא מהתחושה שהוא חי".

"הסיפורים האלו מדגימים את מהות הגישה", מסביר פרידמן, "הגוף כמפתח, לא כמכשול. הרעיון הוא לא להפוך את התנועה למטרה ספורטיבית, אלא לכלי רגשי שמזמין הקשבה עצמית. הגוף לא מתווכח, הוא לא בורח. הוא פשוט נמצא - ובנוכחות הזו, אפשר להתחיל לתקן".

"במקביל, ה-CBT מספק שפה - מילים, תובנות, פרספקטיבה - לעבד את מה שקורה בתנועה. כששני הערוצים פועלים יחד - הפיזי והמנטלי - מתאפשר שינוי עמוק, יציב ומוטמע. אנשים שחוו תקיעות, פחד או נתק - מגלים דרכם שלגוף יש מה לומר, ושאפשר להקשיב גם כשלא מדברים".

פרידמן מתעקש שלא להגדיר את "לב אמיץ" כקליניקה. "אין כאן חלוקים לבנים, מדדים קליניים או לוחות ציונים" הוא אומר. "יש כאן רצפה, מרחב, נשימה - ובעיקר יחס אנושי. אני מקבל כל מטופל בגובה העיניים, ומתאים את הקצב, הסביבה והתרגול לאדם שנמצא מולי. מי שחושש מתנועה מגלה פתאום שהגוף שלו יודע. מי שחושש להיכשל - מגלה שמותר לו לטעות. החוויה כולה ממוסגרת בשיח מכבד ובקצב מותאם, כך שהשינוי נבנה לאט - אבל בצורה מעמיקה".

"לפעמים", מוסיף פרידמן, "ריפוי מתחיל לא בפגישה עם פסיכולוג - אלא בצעד ראשון, מודע, שמחבר בין הלב - לגוף".