עוצמת היגון: מה קורה במוח כשכולנו מתאבלים יחד

המוח האנושי בנוי כך שהוא מגיב בעוצמה לאירועים שליליים, במיוחד כשמדובר באובדן ובטראומה, בגלל החשיבות האבולוציונית שלהם. באופן כללי, כשאנחנו שומעים חדשות קשות, מופעלת המערכת הרגשית ובראשה האמיגדלה, שאחראית על עיבוד רגשי וזיהוי סכנה.

בנוסף, האונה המצחית-קדמית, שאחראית על ויסות רגשי, נחלשת במצבי לחץ, ולכן אנחנו נוטים להגיב באופן יותר רגשני ואינטואיטיבי, פחות רציונלי. זה מסביר למה תחושת הכאב הציבורית היא כל כך חזקה, גם אם לא הכרנו את הקורבנות באופן אישי.

במצבים כאלה, יש גם שחרור מוגבר של קורטיזול, ההורמון שמגביר סטרס. זה יכול לגרום לתחושות של מתח, חרדה, חוסר שקט, ואפילו עייפות רגשית.

אבל אישי קשור לעיבוד רגשי פרטי של האדם; הוא תהליך אינטימי יותר, שכולל את שלבי האבל כמו הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון ולבסוף קבלה.

אבל קולקטיבי, לעומת זאת, מתרחש בו-זמנית בקרב קבוצת אנשים גדולה, והוא נוטה להיות רועש ומוחצן יותר - עם שיח תקשורתי ציבורי מתמשך.

ההבדל העיקרי הוא שהאבל הקולקטיבי יוצר תחושת שייכות; אנחנו מרגישים מחוברים לאחרים, וזה מנגנון שמאפשר עיבוד רגשי משותף. מצד שני, הוא גם עלול לגרום להעצמת רגשות כמו זעם, תחושת חוסר אונים או חרדה קולקטיבית.

מכיוון שמדובר בסוף שבוע שיכלול חשיפה גבוהה לרגשות קשים, כדאי לחשוב מראש על מספר אסטרטגיות להתמודדות:

1. איזון החשיפה לתקשורת: מצד אחד, חשוב להיות מעודכנים, אבל מצד שני, צפייה בלתי פוסקת בחדשות עלולה להעמיס רגשית. כדאי לקבוע זמנים מסוימים לבדיקה של עדכונים, ולא להיות מחוברים למסכים כל הזמן.

2. עיבוד רגשי דרך שיח: לדבר עם חברים ובני משפחה, לשתף רגשות, להיות קשובים לאחרים.

3. ריטואלים אישיים: כל אחד יכול למצוא דרך שמתאימה לו להתמודד - זה יכול להיות כתיבה, מדיטציה, שהייה בטבע ,בשמש, האזנה למוזיקה מרגיעה או פעילות גופנית.

4. מודעות לתגובות הגוף: לשים לב אם יש מתח פיזי (כמו כאבי ראש או שרירים) ולהשתמש בטכניקות הרפיה.

סוף השבוע הזה שונה, כי הוא משלב אבל לאומי קולקטיבי יחד עם תקופה שבה המדינה גם ככה במתח מתמשך, ממש תחת לוחמה פסיכולוגית.

• ההכרה בכך שהחטופים לא יחזרו בחיים מעוררת הלם, עצב, וגם כעס.

• הצפייה בשידורים על החזרת הגופות עשויה להציף רגשות עוצמתיים, במיוחד בקרב משפחות של חטופים שעדיין לא יודעים מה עלה בגורל יקיריהם.

• הרבה אנשים יחוו תגובת סטרס פוסט-טראומטיים, גם אם הם לא קרובי משפחה ישירים של הנפגעים.

חשוב להבין שהתגובה הזו נורמלית לחלוטין - המוח שלנו מגיב למצבים כאלה כחלק מההישרדות והחמלה האנושית.

• גירוי מתמשך של האמיגדלה: חשיפה בלתי פוסקת לחדשות טראגיות גורמת להפעלת יתר של אזור הפחד במוח, מה שמגביר סטרס וחרדה.

• תופעת ה"דום-סקרולינג" Doom Scrolling: רבים מאיתנו ימצאו את עצמם גוללים את החדשות והפיד שוב ושוב. זה קורה בגלל שהמוח האנושי מוטה לשלילי ובנוי לזהות סכנות ולהתמקד בהם וכן מתוך צורך לנסות לשלוט במידע, למרות שזה לא באמת מסייע להפחתת החרדה.

• מעגלי הגברה חברתיים: כשכולם סביבנו מדברים על הנושא, קשה מאוד לנתק את עצמנו רגשית. אנחנו מושפעים מהסביבה שלנו, גם ברמה הנוירו-ביולוגית.

ההמלצה היא לצרוך מדיה בצורה מודעת ולתת לעצמנו גם רגעים של שקט.

• לזכור שהאבל הוא אישי: אין "דרך נכונה" להתאבל. כל אחד חווה רגשות בצורה שונה, ואסור לשפוט איך אחרים מגיבים. חלק מהאנשים ייטו להתרחק מהאירועים וחלק לא יוכלו להתנתק.

• לנרמל רגשות: כל רגש לגיטימי, בין אם זה עצב, חרדה, או כעס.

• ליצור עוגנים של שפיות: גם בסוף שבוע קשה, חשוב למצוא רגעים של שקט, חיבור למשפחה ולחברים, וזיכרון של הדברים שמחזקים אותנו.

המוח שלנו מגיב באופנים צפויים למצבי טראומה ואבל קולקטיבי. אנחנו נרגיש עצב, סטרס, ואולי גם חוסר שקט, וזה טבעי. מצד שני, יש לנו גם מנגנונים ביולוגיים שמאפשרים לנו להתחזק דרך חיבור אנושי, תמיכה חברתית, ועיבוד רגשי הדרגתי.

זה יהיה סוף שבוע מורכב, אבל דרך מודעות רגשית, הקשבה הדדית ואיזון בחשיפה למדיה, אנחנו יכולים לעבור אותו בצורה שתאפשר לנו להתמודד ולהתחזק יחד.

ד"ר ליאת יקיר, ביולוגית, מומחית לחקר הרגשות ומגישת הפודקאסט BrainStory