פרס נובל נחשב לפסגת ההישגים האנושיים שניתן להגיע אליהם בתחומי המדע והתרבות. אולם לעיתים, הזכייה בפרס מובילה לתופעה מוזרה המכונה "מחלת נובל" או "נובליטיס" - תופעה שבה זוכי פרס נובל מפתחים אמונות בלתי מדעיות, פסאודו-מדעיות או אפילו ביזאריות. אחת הדוגמאות הקיצוניות ביותר ל"נובליטיס" היא זוכה פרס נובל שטען שפגש דביבון זוהר מדבר, רכוב על אופנוע. אז מהי בדיוק מחלת נובל ומה גורם לתופעה זו?
אלברט איינשטיין, זוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1921 בזכות מחקרו על האפקט הפוטואלקטרי, התבטא בעבר במילים הבאות: "ההערכה המוגזמת לעבודת חיי גורמת לי אי נוחות רבה. אני מרגיש שאני חייב לראות את עצמי כרמאי בלתי-רצוני". נראה שאיינשטיין חווה תופעה הפוכה ל"מחלת נובל" הידועה בשם "תסמונת המתחזה", מצב בו אנשים שהגיעו להישגים גבוהים מפקפקים בתרומה האישית שלהם להישגים אלו וחושבים שהשיגו אותם בדרכים לא הוגנות ולא ראויות להערכה. עם זאת, לא כל זוכי פרס נובל חווים תחושה דומה. בעוד שאיינשטיין חש אי נוחות, אחרים אימצו את מעמדם החדש - לעיתים בצורה יוצאת דופן, מה שהוביל לתופעת "מחלת נובל".
במהלך השנים מספר זוכי פרס נובל החלו להביע דעות פסאודו-מדעיות או להאמין ברעיונות שחורגים מתחום מומחיותם. פייר קירי, זוכה פרס נובל לפיזיקה לשנת 1903 לצד אשתו מארי קירי, החל להתעניין בעולם הסיאנסים. הוא האמין כי חקר העל-טבעי עשוי לספק תובנות חדשות על מגנטיות. ג'וזף תומסון, מגלה האלקטרון וזוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1906, היה חבר באגודה לחקר נפשי במשך 34 שנים והקדיש זמן רב לחקר תופעות על-טבעיות. שארל רישה, שזכה בפרס נובל לפיזיולוגיה או לרפואה בשנת 1913, טבע את המונח "אקטופלזמה" וטען כי מדובר בחומר שנפלט ממדיומים במהלך סיאנסים. בפועל, רבות מה"ראיות" שלו התבררו כתרמיות פשוטות.
חלק מזוכי הפרס פיתחו אמונות שאינן רק בלתי מדעיות אלא גם מוזרות במיוחד: ד"ר קארי מוליס, זוכה פרס נובל לכימיה לשנת 1993 בזכות פיתוח שיטת ה-PCR, הביע ספקנות לגבי שינויי האקלים ותפקידו של ה-HIV באיידס. בנוסף, הוא האמין באסטרולוגיה ואף טען שאי שם ב-1985 הוא פגש דביבון בצבע ירוק זוהר שרכב על אופנוע כתום-ניאון והפך לדולפין מזמר בדיוק בחצות הלילה.
במקרים מסוימים, "מחלת נובל" הובילה להשפעות שליליות: ריצ'רד סמולי, זוכה פרס נובל לכימיה בשנת 1996, הביע דעות שמתנגדות לתיאוריית האבולוציה, אחת מאבני היסוד של המדע המודרני. זוכים אחרים תמכו ברעיונות מזיקים, כגון איגניקה (תורת השבחת הגזע), לובוטומיות (כריתת חיבורן של האונות הקדמיות במוח כחלק מניתוח מוח פסיכיאטרי) ושיטות טיפול שאינן מבוססות מדעית לטיפול באוטיזם.
למה זה קורה?
על פי זוכה פרס נובל, פול נרס, אחד הגורמים המרכזיים הוא הלחץ החיצוני שמופעל על הזוכים. "פתאום הפכתי למומחה עולמי כמעט לכל דבר", סיפר נרס בכתבה שפורסמה ב-The Independent, "זה היה שוק עבורי. אינני אדם צנוע במיוחד ואני מבין משהו בביולוגיה ובמדע באופן כללי, אך מומחה לכל דבר? בהחלט לא". לדבריו, זוכי פרס נובל נתקלים בדרישות להתבטא במגוון רחב של נושאים, לחתום על מכתבים ועצומות - ולהשפיע בתחומים שאינם בהכרח תחום המומחיות שלהם. "אל תתפתו לחרוג יותר מדי מתחום הידע שלכם או מהמדע באופן כללי יותר", הזהיר נרס את עמיתיו.
חוקרים שחקרו את התופעה העלו מספר הסברים אפשריים נוספים, כגון שגיאות קוגניטיביות - נטייה לעיוורון הטיה, תחושת כל-יודע, תחושת כל-יכול ותסביך "גורו", ומאפייני אישיות - נרקיסיזם ופתיחות יתר העשויים להוביל לחשיבה ביקורתית לקויה, אפילו בקרב אנשים אינטליגנטיים במיוחד.
האם יש סיבה לדאגה?
על אף שזה נשמע מדאיג, אין נתונים חד משמעיים שמצביעים על כך שזוכי פרס נובל נוטים יותר לפתח אמונות כאלה בהשוואה לאנשים אחרים. עם זאת, התופעה מדגישה שגם המוחות המבריקים ביותר יכולים להיות פגיעים לטעויות חשיבה ולפסאודו-מדע. אז אם אתם שואפים לזכות בפרס נובל, אל דאגה - זו לא מחלה אמיתית, אלא רק תופעה מעניינת שמדגימה את המורכבות של המוח האנושי.