לנירית צוק, חוקרת תרבות הילדים והנוער, נמאס לעשות הכל לפי הכללים: להסיע, לארגן, לבשל, לכבס ולדאוג שכולם יגיעו לבית הספר בזמן.
וכך, בשמונה השנים האחרונות היא ערכה מגוון רחב של ניסויים שונים בתא המשפחתי שלה, שמטרתם היתה לשבור את השגרה הקיימת, אבל בעיקר לנסות למצוא דרכי חשיבה אחרות סביב הנושאים שמלווים כל הורה
כך למשל, היא החליטה יום אחד שתגיד "כן" על כל בקשה או גחמה של הילדים, או שתיתן להם לאכול רק מה שהם רוצים, גם אם מדובר בשוקולד לארוחת הבוקר. בניסויים האלו בדקה את אמירות וכללים שמוכרים לנו מתחום ההורות: הצבת גבולות, קבלת אחריות, ניהול זמן, עצמאות ועוד.
את שרשרת הניסויים האלו שעשתה יחד עם ילדיה הפכה צוק ל"שוקולד לארוחת בוקר", ספר שיצא לאחרונה בהוצאת "ספרי ניב". בספר מספקת צוק טעימה והצצה לניסויים המפתיעים, ומזמינה את ההורים למסע חווייתי שמטרתו "לצאת מהריבוע" שלנו כהורים.
מה היה הרגע המכונן שבעקבותיו התחלת לערוך את הניסוי הראשון?
"הניסוי הראשון החל כאשר ילדיי התחילו את גיל ההתבגרות, שהיום מתחיל בגילאי 9 ונמשך עד גיל 30, והרגשתי שמשהו בבית משתנה. היו יותר ויכוחים, עימותים, כמו כל בית שיש בו מתבגרים. באיזשהו שגם הילדים וגם אנחנו כבר לא מדברים באותה שפה. כאילו למתבגרים יש את השפה שלהם, ואנחנו בעיקר סביב הגבולות, המוסכמות, ועוד. כחוקרת תרבות ילדים ונוער למדתי שניסוי הוא דרך מעניינת לבדוק תופעות חברתיות, ושהרעיון כחוקר הוא לעיתים להיות זבוב על הקיר, בעיקר כשעושים תצפיות, ולראות כיצד הדברים מתנהלים ממקום שבו אינך דומיננטי. כך התחלתי לחשוב על הניסויים בהם למשך שבוע בחנתי, בכל פעם, מוסכמה הורית אחרת, יחד עם הילדים. כגון: אמא בשביתה, להכין את שיעורי הבית של הילדים, להגיד רק כן, ועוד. מהר מאוד הניסויים הפכו לשבוע משעשע ומגבש, וגם מלא תובנות.
מה היו הרגעים הכי כיפיים בניסויים ומה זרם פחות?
"הניסויים עצמם היו כיפיים ומעניינים, כאשר בכל ניסוי העמדתי שאלת מבחן ובדקתי את ההתנהגות שלנו ההורים, ושל הילדים עצמם. למשל: בנושא הגבולות, אנחנו תמיד חושבים שקשה לנו להגיד לילדים לא, אבל במשך שבוע שבו אמרתי לילדים רק "כן", הבנתי שלעיתים קשה יותר להסכים לכל דבר, ובעיקר ישנה תחושה שזו לא הדרך ללמד אותם להתמודד עם החיים. גם הילדים עצמם, אגב, הבינו בסוף הניסוי שהחיים הם לא רק פיצה וגלידה. מה שהיה קשה הוא שבכל ניסוי כזה נדרשו ממני הכוחות והאומץ לנסות, להתנסות ולצאת מאזורי הנוחות.
"הרבה אנשים שואלים אותי אם אני באמת עושה את הניסויים האלו, ומופתעים לשמוע שהתשובה חיובית. זה לא פשוט לדרוש מעצמך במשך שבוע, לדוגמה, לא לעשות כלום בבית ולראות מה קורה או לתת לילדים שלך להיות מול מסכים 24/7 בלי להתערב. ואם אני מבררת עם עצמי בכנות עם אילו התנגדויות נאלצתי להתמודד, אני מגלה שההתנגדות הכי חזקה והכי מפתיעה היא ההתנגדות שלי. במהלך כל ניסוי גיליתי עד כמה קשה לי לזוז הצידה ולא להיות פעילה, לא לעשות את תפקיד ההורה כפי שחינכו אותנו וכפי שהחברה מצפה מאיתנו ובעיקר לשחרר. גם יש מחיר לכל ניסוי, להשלים עם זה שהבית לא יהיה מסודר או שיש סיכוי שהילד לא יקום לבית הספר כי השעון המעורר נמצא מהיום באחריותו".
מהחוויה שלך, איך נראית היום המשפחה הישראלית?
"כיום אנחנו ההורים מתמודדים עם אתגרים לא פשוטים שכוללים לא רק שנת מלחמה, חטופים, פצועים, הרוגים ודאגה לחיילים שנמצאים בעזה ובלבנון, ועוד אלא גם התמודדות עם חרדות של ילדים וכן עם בעיות היום-יום, בין היתר גם עם המסכים. לא סתם המחקר מעיד שאנחנו 'מהגרים דיגיטליים' בעוד הילדים שלנו הם 'ילידים דיגיטליים' בכל מה שקשור למסכים ורשתות חברתיות. הם שוחים בהם כדגים במים, ואנחנו רצים אחריהם ומנסים להדביק את הפער לגבי המידע שהם נחשפים אליו, מושגים, משחקים, אפליקציות חדשות, טרנדים ועוד. בעצם אנחנו נאלצים כל הזמן להגיב, להיות על המשמר ולהיות בתנועה, וזה לא פשוט".
מה היית רוצה שהורים שקוראים את הספר ייקחו איתם ממנו?
"הייתי רוצה שהורים יבינו שאפשר להעביר את גיל ההתבגרות בצורה אחרת, שבה מצד אחד ניתן להבין את עולמם של הילדים, ויחד עם זאת גם להעביר להם את הערכים והאמונות שלנו. לכן, אגב, הספר כולל לא רק קטעי מחקר אלא גם שאלות הכוונה להורים על מנת לעשות ניסויים כאלו ואחרים יחד עם הילדים. זוהי הזדמנות מצוינת לזוז קצת מהמקום שלנו, ההורים, לחבור לעולמם של הילדים, ויחד עימם ליצור משהו חדש ומעניין".
אמרת שלהיות אימא מושלמת זה בלתי אפשרי, אבל מה הדבר שצריך לעשות כדי להגיע הכי קרוב לשם?
"הייתה תקופה שבה ניסיתי להיות אימא כזאת. באמת שניסיתי. התעוררתי מוקדם, ניקיתי את הבית, בישלתי, התנדבתי ללוות בטיול השנתי. אבל ככל שניסיתי יותר, כך הפכתי למתוסכלת יותר וגם לא הרגשתי שזה עוזר במיוחד בתקשורת ביני ובין הילדים. למען האמת הרגשתי ההיפך. מהר מאוד הבנתי שאני הופכת למעין 'מובן מאליו' עבורם. היה להם ברור שאימא מסיעה אותם לבית הספר ולחוגים, והם לא הולכים ברגל, שאימא מנקה והם לא צריכים להרים מזלג או כוס, ובכלל אימא היא מעין מוקד זמין לכל דורש.
"בזמנים שבעלי היה בארץ, היה ברור שגם הוא שותף להתנהלות עם הילדים, אבל בחלק גדול מהזמן הוא היה בנסיעות בחו"ל מטעם עבודתו. בשגרה הזאת החלו פתאום לעלות לי הרבה שאלות, כמו האם כך נוצרת מערכת יחסים טובה עם ילדיי, האם אני מלמדת אותם להיות רגישים לאחר, האם בדרך הזאת הם יהיו עצמאיים ומוכנים לחיים"?
"בסופו של דבר הבנתי שבכל פעם שאני עונה לעצמי על השאלות האלו בכנות, אני מקבלת תשובה שלילית - לא, לא ושוב לא. בשלב זה כבר היה לי ברור שצריך לעשות שינוי, גם עבורם וגם עבורי. וכחוקרת תרבות התחלתי לחשוב על הרעיון של הניסויים".
איך הגעת לתחום שעליו את כותבת ומרצה?
"לפני 14 שנים כשהבת שלי הייתה בת 10 הבנתי שקורה משהו חדש. פתאום היא התנהגה כמתבגרת לכל דבר, אבל היא הייתה רק בת 10! התחלתי לחקור את הנושא, והבנתי שמדובר בתופעה עולמית חדשה שנקראה אז 'גיל ההתבגרות החדש'. קראתי על התופעה הזאת, שהייתה אז בחיתוליה, כל בדל מידע שמצאתי. ובהמשך לכך החלטתי להקים אתר להורים למתבגרים 'עשר פלוס' שיספק להם את כל המידע על גיל ההתבגרות החדש ועל עולמם של הילדים. באותן שנים גם למדתי MA במחקר תרבות הילד והנוער באוניברסיטת ת"א, והתחלתי להרצות על נושאים שונים שקשורים להורים, ילדים ורשתות חברתיות, ובעיקר סביב הנושא של בריונות ברשת".
מי מחנך היום את הילדים: בית הספר, ההורים או המסכים?
"התשובה היא גם וגם וגם. הבעיה העיקרית היא שהשיטות שלנו נחשבות כמיושנות בעיני הילדים. למשל: נותנים להם בביה"ס מטלה להכין עבודה, והם בתוך דקה מורידים הכל מצ'ט GPT ומגישים למורה מצגת, שעל פניו נראית מושקעת, ועליה הם מקבלים ציון. הרעיון הוא שצריך להתקדם בכל התחומים, ולנסות כמה שיותר להדביק את הפער, ובעצם כל העשייה שלי מיועדת לחיבור בין הורים, ילדים ומחנכים.
לא יכול להתאפק, שוקולד לארוחת בוקר - בעד או נגד?
"בהחלט בעד. זה היה ניסוי שבו קבענו שהילדים יוכלו לאכול במשך שבוע מה שהם רוצים. בעצם בחנתי האם מתוך החירות המוחלטת יגיע הרצון בכללים או שהם יאכלו רק ממתקים. הניסוי היה מפתיע לא רק מבחינת התוצאות שבו, אלא גם בכך שהילדים ניסו לחנך את אחיהם הקטן שזלל ממתקים. כלומר, ברגע שאני שיניתי את התגובות שלי, הדינמיקה במשפחה השתנתה. ובעצם זה הרעיון כולו. שאנחנו , ההורים, נבין את עולמם של הילדים, והם יבינו קצת יותר את שלנו, ויחד נמצא שפה משותפת. בסופו של דבר מה שחשוב, בעיקר בתקופה לחוצה שכזו, היא התקשורת בינינו בכלל, ובמשפחה בפרט".