את הסיטואציה הבאה אפשר לדמיין אולי רק במדינה כמו ישראל. זוג צעיר שהחליט לחגוג את יום השנה המשותף יחד מגיע למתחם חדר זעם בתל אביב, וכחלק מחוויית הגיבוש המשותפת נכנס לחדר כשהוא חובש קסדה ומכוש בידו ובמשך חצי שעה חובט בכל דבר אשר נקרה בדרכו: צלחות, כוסות, בובות חרסינה, מדפסות מחשב, עכברי מחשב, מסכי מחשב, טלפוניים משרדיים, ולקינוח הוא מביא מהבית את כל החפצים השנואים עליו במיוחד ושלכבודם חיפש יום חגיגי כדי להיפטר מהם, ועכשיו הוא מכה בהם במרץ. אחר כך הוא יוצא משם שמח ומאושר, מאוהב עד עמקי נשמתו, ומגובש מאי פעם.
את החוויה הזו עוברים מדי יום אורחי מתחם חדר זעם 2break במרכז תל אביב, מיזם שהקימו לפני כעשור שני יזמים צעירים, עמית מגר ומאמן הריצה שלו, איש הברזל והמרתונים תום פלד, הביאו את הטרנד לארץ ופתחו את חדר הזעם טו ברייק.
תחילה הקימו חדרי בריחה, וברגע מסוים בעודם צופים בתוכנית "גולסטאר", ראו באחד הפרקים את משתתפי התוכנית נכנסים לחדר זעם במדינה בה התארחו. השניים נדלקו והחליטו לייבא את זה לארץ. משהו בהם אמר להם שלקונספט הזה יש פוטנציאל במדינה עצבנית כמו ישראל. אמרו וצדקו. ולא ידעו עד כמה.
מגר ופלד חששו בהתחלה לקרוא למקום "חדר זעם" בגלל הקונוטציה השלילית שלו. הם חשבו על מושגים חלביים יותר כמו "חדר אקשן", אבל בסוף הבינו שכדאי ללכת עם האמת עד הסוף, ולקרוא למקום כפי שהתכוונו לעשות מלכתחילה.
הזינוק שהחל ב-7 באוקטובר
העסקים היו טובים, אנשים הגיעו והקופה עבדה. ואז הגיע 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו. ביום שאחרי הטבח בדרום, הדמימו השניים את העסק. "הקפאנו פעילות וסגרנו את הדלתות של העסק. הרגשנו שזה לא הזמן לפעילות שבסופו של דבר אמורה להיות כיפית. לא חשבנו שדווקא אלה שחוו את 7 באוקטובר ואת המלחמה שבאה בעקבותיו יפנו אלינו". אבל זה בדיוק מה שקרה כעבור כמה שבועות הם החלו לקבל טלפונים מעמותות ששאלו אם יוכלו להביא למקום משפחות מפונים מהעוטף ומהצפון. המקום נפתח מחדש, ומאז קשה למצוא כאן זמן פנוי.
המקום לא עומד בעומס ובביקוש העצום מצד ישראלים שכל מה שהם רוצים זה זמן איכות שבו יוכלו לשבור חפצים מכל הבא ליד. לכאן מגיעים בימים אלה מי שחזרו ממילואים קשים בעזה, גם כאלה שניצלו ממסיבת הנובה היו שם כדי להתמודד עם הטראומה שעברו, וגם מפונים מהעוטף ומהצפון.
"חשבנו שהמלחמה תגמור עלינו. מי ירצה לבוא לכאן בכלל? אבל אחרי שבועיים-שלושה הטלפון התחיל לצלצל עם פניות של מפונים, אנשים שהחברים שלהם נהרגו בנובה, הייתה לנו גם קבוצה של שורדי נובה שהגיעו כחלק מתהליך השיקום, ואחד מהם אמר לי משפט שחרות לי בזיכרון, שזה יותר טוב מפסיכולוג ויותר זול. הם גם ביקשו לשים ברקע את המוזיקה שהייתה במסיבה, הם אמרו שמהמטפלים שלהם אמרו להם לעשות את זה".
שני השותפים, שכבר חוו צמיחה אחרי שהסתיימה תקופת הקורונה, לא ציפו שדווקא המלחמה תייצר להם זינוק כזה בביקוש. "בקורונה, כשהיו סגרים, הייתה לנו עלייה מטורפת בפעילות, כי אנשים חיפשו פורקן אחרי כל כך הרבה זמן בבית, אבל לא תיארנו לעצמנו שבמצב של כאוס ומלחמה לאנשים יהיה ראש לבוא לפה. קרה אפקט הפוך - עלייה של 60% בפעילות. גייסנו יותר עובדים, אנחנו מביאים יותר ציוד לשבור, ואנחנו בגישושים לפתוח עוד מקומות בארץ".
שורדת הנובה שמגיע קבוע
עמית חולק איתנו את סיפורה של אחת משורדות נובה, שבן זוגה נרצח במסיבה, והיא מגיעה למקום באופן קבוע כדי לפרוק את זעם וגעגועים. "אנחנו לא שואלים יותר מדי שאלות, אבל היא אומרת שזה עושה לה טוב. היא באה לבדה, נכנסת לחדר בלי אף אחד, המוזיקה מתגברת, הדלת נסגרת והיא מתחילה לזרוק צלחות וכוסות, ולנתץ מסכים ומקלדות. היא יוצאת כאילו סיימה אימון ספורט, היא נראית גמורה. אנחנו מגישים לה מים, אבל לא שואלים אותה שאלות אם היא לא משתפת".
"מגיעים לכאן די הרבה ניצולים מהמסיבה. הם מגיעים כחלק מתהליך השיקום שלהם. היו כאלה שאפילו אמרו שמה שעברו אצלנו היה יותר טוב מפסיכולוג. יש לא מעט שחוזרים לכאן שוב. שמהם מרגישים שמשהו בחוויה נתן להם פורקן ועזר להם להתגבר על החוויה הקשה שעברו. אחרי כל המפגשים האלה, פתאום הבנו שיש לנו שליחות. אנחנו לא רק עסק. יש לנו את היכולת לעזור לאנשים להשתקם".
על החיילים שמגיעים אליהם הם מספרים: "הם עברו חוויה קשה משלהם, שונה מזו שעברו ניצולי הנובה, אבל קשה בפני עצמה. אצלם שומעים לא מעט צרחות וצעקות וזריקת דברים על הקירות. זה עוצמתי מאוד".
לשבור ולנתץ את התמונות של האקס
על הלוחמים שיוצאים מעזה אחרי שלושה-ארבעה חודשים ממש רואים שהם צריכים לבוא לפרוק, אומר עמית. "הרבה פעמים הם גם צועקים וצורחים בחדר, ויותר מאחרים זורקים דברים על הקיר. צריך להבין שאצל מי שבאמת צריך את זה, זה לא קטע של פאן. זה קטע ממש טיפולי".
המתחם הפך למבוקש גם על ידי עמותות של ילדים חולי סרטן ושל נוער בסיכון. "במקרים האלה אנחנו מקבלים אותם מיד ועושים זאת בהתנדבות מלאה. זה חלק מהמחויבות שלקחנו על עצמנו להיות לא רק עסק, אלא גם לתת משהו לחברה".
אחד הדברים שלקוחות חדר זעם אוהבים לעשות מסתבר הוא בנוסף לניפוץ של הכלים העומדים לרשותם בחדר הוא גם להביא איתם חפצים מהבית. "יש כאלה שבאים עם חפצים שנושאים את תמונת האקס כמו ספל או צלחת. מבחינתם זו דרך להוציא אותו מחייהם וגם את הכעס שמלווה בפרידה. יש כאלה שמביאים משהו שקשור בעבודה שאותה עזבו או שפוטרו ממנה. יש כאלה שסתם נהנים להביא מכשיר שהתקלקל או שסתם סיים את דרכו ורוצים לשבור אותו בשביל הכיף".
העלות של סשן כזה של אלימות מתוחמת מתחיל ב-290 שקל, תלוי במספר הפריטים שיתנפצו והסצינה בה יבחרו להיות. המחיר, כך נראה, ממש לא מרתיע קהלים גדולים מלהגיע. למעשה, בימים אלו עוסקים תום ועמית בתכנון חדרי זעם נוספים שיוקמו בצפון ובדרום. "המלחמה תיגמר בסוף, והשאיפה שלנו היא שאנשים מהצפון והדרום לא יגיעו עד אלינו כדי לשבור ולנפץ, אלא שאנחנו נגיע אליהם. אני מקווה שזה יקרה ממש בקרוב".