בלב הגליל, בקיבוץ מורן, השוכן בין יערות ונופים עוצרי נשימה, ניצב סלואונס (slowness), בית מלון שהוא עדות חיה למסע האישי של אחד משותפיו, דיויד פרץ. הוא מזקק בתוכו את כל הערכים והתובנות שפרץ רכש במהלך מסע ההחלמה האישי שלו בשנים האחרונות.
במשך 15 שנים ניהל פרץ מספרה יוקרתית בכיכר המדינה, שהיתה סמל בלב של הצלחה, יוקרה ואופנה בעיר ללא הפסקה. דויד פרץ לא היה רק ספר מצליח. הוא היה איש עסקים מצליח, בעל חברת הפקה משגשגת וסטארט-אפ חדשני בתחום הצילום. רשימת לקוחותיו הייתה מרשימה: קוקה קולה, מקדונלד'ס, נייקי, וולט, ודייסון העולמית. הוא היה הגשמת החלום התל אביבי - מצליח, עסוק, תמיד נמצא באירועים הנכונים בחברת בת זוגו הדוגמנית אנה זאיקין ותמיד בתנועה.
"הייתי במרוץ בלתי פוסק", מספר פרץ, "מהמספרה לפגישות עסקיות, מצילומי פרסומת לקליפים של אמנים מובילים כמו אניה בוקשטיין ונטע ברזילי. חשבתי אז שזה החיים שאני רוצה".
אבל מתחת לפני השטח, משהו לא היה כשורה. "הרגשתי ירידה מתמשכת ברמת האנרגיה", הוא משחזר. "התיאבון שלי השתנה, התזונה שלי נפגעה. התחלתי לעבור בדיקות כבר בגיל 20, אבל אף אחד לא מצא שום דבר ממשי".
שנים של בדיקות ללא תוצאות הובילו לתסכול גובר. רק כשהכאבים הפכו בלתי נסבלים, התגלתה סוף סוף הבעיה - היצרות במעיים שגרמה לבלון של נפיחות. הרופאים היו מודאגים מאוד. "הם אמרו לי שהאלבומין בדם שלי נמוך מאוד", הוא נזכר, "והזהירו שללא אשפוז והזנה ורידית, המצב עלול להידרדר ולפגוע במערכות חיוניות בגוף שלי".
עבור פרץ, אב לשלושה ילדים ובעלים של שלושה עסקים פעילים, האפשרות של אשפוז ממושך נראתה בלתי אפשרית. "לא ראיתי איך אני יכול לעזוב הכל ולהיכנס לבית חולים לתקופה ארוכה", הוא אומר. "הרגשתי שאני תקוע בין הפטיש לסדן".
דרך חברים משותפים הוא מתוודע ל"בית הבריאות" בקיבוץ תובל, בית הבראה אלטרנטיבי שהוקם על ידי אלירן דה מאיו, אליו מגיעים חולים במחלות שונות ונצמדים לאורך כמה שבועות לפרוטוקול טיפולים שמותאם אישית עבורם.
"מגיעים לשם חולים, אנשים עם השמנת יתר ואפילו ספורטאים שרוצים לשפר הישגים. לרוב מדובר באנשים שנתקלו בקיר ברפואה הקונבנציונלית", מסביר פרץ. "מדובר במקום שמחבר אותך לרוח ולעצמך. התזונה מותאמת אישית לכל אחד, יש כאלו שממשיכים עם התרופות, אחרים לא. מינימום שהייה שם זה שבוע, אבל יש כאלו שנשארים שם שלושה חודשים. תלוי בחומרת המחלה.
"אני מגיע לשם ואני נכנס לשוק ראשוני, למעשה, אני מבין שאני מאשפז את עצמי. היומיים הראשונים הכי קשים. אני אז בן 40, פעם ראשונה לבד, בלי טלפון, בלי רכב. אני נכנס למשמעת יזומה לטובת סנכרון מלא של מערכות הגוף; קם ב-5 בבוקר להליכת בוקר, ממשיך לתרגולי יוגה וסדנאות שונות. התזונה היא לרוב צום לסירוגין. הולכים לישון בשקיעה. שבוע עובר ואני מרגיש הרבה יותר אנרגטי ממה שהייתי. אני גם יכול שוב לאכול אחרי תזונה של נוזלים ושייקים בלבד בגלל הבעיה במערכת העיכול. באתי לשבוע, נשארתי שם חודשיים".
"פתאום הבנתי שיש משמעות לכל מה שעברתי"
ואז, כמו מתוך סרט, הגיעה ההמלצה שתשנה את חייו. רעיה שטראוס בן דרור, חברתו הטובה שחייה ושורשיה נטועים בצפון, הפנתה אותו לרופא בבית החולים לגליל בנהריה, כששמעה על מצבו. "היא אמרה לי 'תעשה ניסיון, יש לי תחושה שזה יעזור'", דיויד מספר. "באותו רגע, לא הבנתי כמה המשפט הזה ישנה את כל מהלך חיי".
המפגש עם ד"ר עלי, מנהל המחלקה הצעיר והדינמי בבית החולים בנהריה, היה שונה מכל מה שדיויד חווה עד אז במערכת הרפואית. "כשנכנסתי לחדר והתחלתי להוציא את התיק הרפואי שלי, הוא עצר אותי", דיויד מספר בהתרגשות. "הוא אמר 'עזוב רגע, לא מעניין אותי כרגע. תספר לי אתה'. זה היה כל כך שונה מהפגישות היקרות והמנוכרות שהיו לי במרכז".
תוך כדי הטיפול, פרץ ומשפחתו קיבלו החלטה שנראתה זמנית - הם שכרו בית באזור משגב כדי להיות קרובים לבית החולים. "התחלנו עם חוזה לחצי שנה", הוא מחייך, "אבל לאט לאט התחלנו לנקות את הבית בתל אביב ולהעביר יותר ויותר דברים צפונה".
מה שהתחיל כפתרון זמני, הפך לשינוי חיים מהותי. "זה היה בתקופת הקורונה, כולם היו סגורים בבתים", הוא מספר. "אבל אנחנו פתאום מצאנו את עצמנו מטיילים בטבע, נחים ונושמים אוויר צח. זו היתה הזדמנות אדירה לעבור תהליך של שינוי בלי מחויבויות ורגשות אשמה".
הניתוק מהחיים הקודמים בתל אביב היה כמעט מוחלט. פרץ מכר חלק מהציוד והעסקים, וסגר את השאר. "החלטתי שעד שלא אביא את עצמי לבריאות מלאה - אני עושה קאט", הוא מסביר. "היו המון שמועות, סיפורים על חובות בשוק האפור, אפילו שמועות על סרטן במוח. אבל הייתי נחוש להתמקד אך ורק בהחלמה שלי".
לאט לאט, הבריאות החלה לחזור. דיויד מצא את עצמו מתנדב בבית הבריאות בתובל, נותן השראה למטופלים אחרים שעוברים תהליכים דומים. "זה היה מדהים לראות איך הניסיון שלי יכול לעזור לאחרים", הוא אומר. "פתאום הבנתי שיש משמעות לכל מה שעברתי".
"כמה מעט אנשים צריכים כדי להיות מאושרים"
במקביל, המשפחה החלה להשתלב בחיי הקהילה בצפון. הילדים נכנסו למסגרות חינוך אזוריות, ודיויד ואשתו החלו ליצור קשרים חדשים. "פגשנו אנשים מקסימים בדרך", הוא מספר בחיוך. "אנשים פתוחים, חמים, עם גישה אחרת לחיים. פתאום הבנו שיש כאן איכות חיים שלא הכרנו בתל אביב".
ההחלטה להישאר בצפון הגיעה כמעט מאליה. "יום אחד הסתכלנו אחד על השני ופשוט ידענו - זה הבית החדש שלנו".
"מדהים לגלות כמה מעט אנשים צריכים כדי להיות מאושרים", אומר פרץ, כשהוא מסביר את הקונספט של סלואונס. מלון, אבל ממש לא כמו שהכרתם. אפילו קבלה אין כאן, והמפתח מחכה בתוך שקית בד שתלויה על הדלת.
"כשהגעתי לכאן בפעם הראשונה, הרגשתי שזה המקום. האוויר הצלול, השקט, הטבע המקיף - כל אלה היו בדיוק מה שחיפשתי כשהתחלתי את תהליך ההחלמה שלי".
פרץ, ביחד עם שותפיו אמיר גליק ואלי שקד בשותפות עם קיבוץ מורן הפכו את חדרי בית ההארחה הישן והמוזנח של הקיבוץ לחדרים עם קו עיצובי פשוט אך לא מתפשר. הכל כאן ברמה אחת מעל, רק בלי מניירות של מלון יוקרה.
המלון כולל 30 חדרים, מתוכם 26 חדרים זוגיים ו-4 סוויטות, המפוזרים ב-6 מבנים נמוכים. החדרים מעוצבים בפשטות אלגנטית, עם דגש על נוחות ושלווה. כל חדר מצויד בחלון גדול הפונה לנוף, מצעים איכותיים, מוצרי אמבטיה אורגניים וספרי השראה. בכוונה אין טלוויזיות בחדרים, במטרה לעודד את האורחים להתנתק ולהתחבר מחדש לעצמם ולסביבתם.
את הניתוק הזה עושים בסטודיו הגדול שם מתקיימים מסביב לשעון שיעורי יוגה, פילאטיס ותנועה. בנוסף, קיים חדר יצירה מאובזר, המאפשר לאורחים לצייר, ליצור או פשוט להתבודד. יש גם סאונה, בריכה עגולה קטנה ומטריפה ששקועה בלב חורש ירוק ואפילו בריכת שחייה אולימפית (של הקיבוץ, במרחק הליכה קצר).
המסעדה במלון, שאנשים מכל האזור מגיעים אליה במיוחד, פועלת על עקרון ה"מהחווה לצלחת", עם תפריט המשתנה בהתאם לעונות השנה ולתוצרת המקומית. השף ניתאי יהלום מכין מנות המבוססות על חומרי גלם אורגניים מהאזור. "למדתי על בשרי את חשיבות התזונה הנכונה", אומר פרץ. "אנחנו מציעים תפריט שמזין את הגוף והנפש, אבל בלי להיות קיצוניים. יש מקום גם לפינוקים קטנים".
המלון גם מציע פעילויות סיור מודרך בסביבה עם פודקאסט מלווה. "רצינו לתת לאנשים דרך לחוות את הטבע המדהים שמקיף אותנו, אבל בקצב שלהם", מסביר פרץ. "אנחנו לא מנסים להיות עוד מלון יוקרה. אנחנו מציעים מקום שבו אנשים יכולים באמת לנוח, להתנתק מהלחץ של היומיום, ולהתחבר מחדש לעצמם ולטבע".
"המטרה שלנו בסלואנס היא לא רק לספק מקום לינה", אומר פרץ. "אנחנו רוצים לתת לאנשים הזדמנות לחוות את מה שאני חוויתי - את הכוח המרפא של הטבע, של השקט, של החיבור לעצמך. זו לא רק חופשה, זו הזדמנות להתחדשות אמיתית".
בשנה האחרונה, בצל המלחמה ופינוי עשרות אלפי תושבים מבתיהם, היווה המלון בית לעשרות רבות של מפונים וגם לא מעט חיילים. "אירחנו בהתנדבות משפחות מפונות, חיילים שהיו זקוקים למנוחה, ואנשים שפשוט היו זקוקים למקום שקט להתאושש בו", מספר פרץ בגאווה.
"הייתי שבוי בתוך מרוץ שלא באמת הבנתי"
מסע ההחלמה של דיויד פרץ הוביל אותו הרבה מעבר לבריאות פיזית. "הגוף נועד ברוב המקרים לרפא את עצמו", הוא אומר. "אנחנו רק צריכים לתת לו את התנאים הנכונים ולהפריע לו כמה שפחות".
הוא גם מדגיש שבריאות אינה פריבילגיה של העשירים בלבד. "המחשבה שבריאות ניתנת רק לעשירים היא טעות גדולה", הוא מסביר. "זה הרבה יותר בסיסי ממה שחשבנו. זה עניין של סגנון חיים, של בחירות יומיומיות פשוטות".
"מהמרוץ התל אביבי המטורף, מצאתי שלווה, קהילה ומשמעות בנופי הגליל", הוא אומר. "זה שינוי שאף פעם לא חשבתי שאעשה, אבל היום אני לא יכול לדמיין את חיי בצורה אחרת".
"אני מסתכל אחורה על החיים שלי בתל אביב, ואני מבין כמה הייתי שבוי בתוך מרוץ שלא באמת הבנתי או רציתי", מסכם פרץ. "היום, כשאני מתעורר בבוקר ורואה את הנוף של הגליל, אני מרגיש שזכיתי בהזדמנות שנייה. לא רק לחיות, אלא לחיות נכון".