מה הדבר הראשון שאתם עושים כשאתם קמים בבוקר ומתכננים את היום? אתם בטח אומרים לעצמכם דברים כמו "אוקיי, קודם כל צריך לקנות חלב, אחר כך לקחת את הילדים למסגרות ואז אולי בערב לשבת לדרינק עם חברים". הדיאלוג הפנימי הזה, שמכונה גם "הקול הפנימי", הוא כל כך ברור ומובן מאליו בשביל רובנו, עד שקשה לדמיין את החיים בלעדיו.
אבל מתברר שיש אנשים שחיים בדיוק ככה - ללא קול פנימי. התופעה הזו, שזכתה לכינוי המדעי "אנאנדופזיה" (Anendophasia), הפכה באחרונה למוקד מחקר מרתק, שבדק בין היתר איך היא משפיעה על היכולות הקוגניטיביות של האנשים שמתמודדים איתה.
לפני שנצלול לממצאים המפתיעים של המחקר, בואו נבין רגע מה זה בכלל הקול הפנימי הזה. מדובר בתהליך מחשבתי שבו אנחנו מדברים עם עצמנו בשקט, בתוך הראש. זה יכול להיות בצורה של שיחה עם עצמנו, חזרה על מידע, תכנון פעולות או אפילו ביקורת עצמית.
הקול הפנימי ממלא תפקיד חשוב בתהליכי חשיבה, קבלת החלטות, זיכרון ופתרון בעיות. עד כדי כך, שרוב החוקרים בתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית הניחו שזו תופעה אוניברסלית - כלומר, שכולם חווים אותה.
אז מה קורה בראש של אנשים שהקול הפנימי הזה לא קיים אצלם? זו בדיוק השאלה שרצו לבחון החוקרים יוהאנה נדרגארד (Johanne Nedergård) מאוניברסיטת קופנהגן וגארי לופיאן (Gary Lupyan) מאוניברסיטת ויסקונסין-מדיסון.
הבדלים משמעותיים בזיכרון ובחריזה
במחקר שפורסם באחרונה בכתב העת Psychological Science, בחנו החוקרים 93 משתתפים - 47 עם "קול פנימי חזק" ו-46 עם "קול פנימי חלש או לא קיים". כדי לשייך את המשתתפים לאחת משתי הקבוצות, הם השתמשו בשאלון מיוחד שבודק עד כמה אנשים מסתמכים על דיבור פנימי בחיי היומיום.
החוקרים העבירו למשתתפים ארבעה מבחנים שונים, שבדקו יכולות כמו זיכרון מילולי, חריזה, מעבר בין משימות ואבחנה חזותית - והתוצאות, לדבריהם, היו מפתיעות בלשון המעטה.
במבחן הזיכרון המילולי, המשתתפים התבקשו לזכור רשימות של מילים דומות בצליל (כמו "bought", "caught", "taut"). כאן, המשתתפים ללא קול פנימי הראו ביצועים נמוכים משמעותית. "זו משימה שקשה לכולם", מסבירה נדרגארד, "אבל ההשערה שלנו הייתה שזה יהיה עוד יותר קשה למי שאין לו קול פנימי, כי אתה צריך לחזור על המילים בתוך הראש כדי לזכור אותן, וההשערה הזו התבררה כנכונה".
גם במבחן החריזה, שבו המשתתפים היו צריכים להחליט אם שמות של חפצים בתמונות מתחרזים (למשל, גרב ושעון באנגלית), אלה ללא קול פנימי התקשו יותר. "גם כאן, צריך להיות מסוגל לחזור על המילים כדי להשוות את הצלילים שלהן ולקבוע אם הן מתחרזות", מוסיפה נדרגארד.
הקול הפנימי משפיע גם על טיפולים פסיכולוגיים?
מהתוצאות הראשוניות האלו אפשר לשער שהקול הפנימי משפיע על רמת האינטיליגנציה הכללית, אך שאר התוצאות מציירות תמונה מורכבת יותר. מעניין לציין שבשני המבחנים האחרים - מעבר בין משימות ואבחנה חזותית - לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין הקבוצות. זה מרמז על כך שאנשים ללא קול פנימי מפתחים אסטרטגיות חלופיות להתמודדות עם משימות מסוימות כדי להתגבר על הפערים האלו, באופן לא מודע כמובן.
"אולי אנשים שאין להם קול פנימי פשוט למדו להשתמש באסטרטגיות אחרות", משערת נדרגארד. "למשל, חלק אמרו שהם הקישו באצבע אחת כשביצעו סוג אחד של משימה ובאצבע אחרת כשעברו לסוג אחר של משימה".
והשאלה הגדולה היא כמובן איך כל זה משפיע על החיים עצמם. התשובה, כרגיל במדע, היא שעדיין לא ברור לגמרי. "התשובה הקצרה היא שאנחנו פשוט לא יודעים כי רק עכשיו התחלנו לחקור את זה", אומרת נדרגארד.
עם זאת, היא מציינת תחום אחד שבו ייתכן שיש לקול הפנימי תפקיד משמעותי: טיפול פסיכולוגי. "בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי לדוגמה, צריך לזהות ולשנות דפוסי חשיבה שליליים וייתכן שקול פנימי חשוב מאוד בתהליך כזה".
מחשבות ב"פורמט אחר" שאנחנו עדיין לא מבינים מספיק
המחקר הזה הוא רק תחילתה של דרך ארוכה להבנת התופעה המרתקת הזו. החוקרים מתכננים להמשיך ולחקור האם האנשים ללא קול פנימי פשוט לא חווים את ההיבט הקולי של השפה, או שהם לא חושבים בכלל בפורמט לשוני כמו רוב האנשים.
בינתיים, אם אתם מאלה שיש להם קול פנימי חזק, אולי כדאי שתקדישו רגע כדי להקשיב לו ולהעריך אותו. ואם אתם מאלה שחיים בשקט יחסי, אז אתם כנראה מסתדרים לא רע בכלל גם בלעדיו.
אז בפעם הבאה שאתם מוצאים את עצמכם מדברים עם עצמכם וחושבים שאולי משהו לא בסדר אצלכם, תזכרו שיש גם אנשים שמעבירים את החיים בשקט מופתי, לפחות בתוך הראש. ומי יודע, אולי הם רואים את העולם בצורה שונה לגמרי מאיתנו. אחרי הכול, כמו שאינשטיין אמר, "הדמיון חשוב יותר מהידע". ומי אמר שצריך קול פנימי בשביל לדמיין?