אחים לשיקום: פצועי צה"ל הוותיקים עוזרים לצעירים ומחזירים אותם לחיים

יום רביעי בצהריים, הרחבה המרכזית בקומה הטיפולית של מחלקת השיקום בבילינסון. הם מתכנסים, חלקם עם קביים, אחרים על כיסא גלגלים. האחד נפגע בסאג'ייה מירי צלף, השני מפגיעת נ"ט במוצב בצפון, השלישי בהתקלות פנים מול פנים מול מחבל בעזה, הרביעי נלחם ביום הנורא בבארי. כולם יפים, כולם גיבורים, כולם חלק ממה שכולנו כבר למדנו לכנות "דור הניצחון". הליך השיקום שלהם ארוך וקשה, גופנית ונפשית.

מטופל חדש מגיע, התקבל למחלקה רק אתמול לאחר שנפגע מפיצוץ מטען בצפון הרצועה, כמה מחברי הצוות שלו לא שרדו. הוא יחסית בסדר, נפגע מרסיסים רבים בידיים וברגליים, אבל אף איבר פנימי לא נפגע. הימים הראשונים במחלקה מורכבים, תחושת הבדידות, המעבר החד מכאוס המלחמה לסדר של מחלקת השיקום, "אשמת הניצולים" שמלווה את הכאב הגופני. הקבוצה יוצאת לדרך, המנחות נותנות כמה שאלות מכווינות, בשביל להתניע, אבל מהר מאוד ד', ותיק המחלקה, משתלט על הדיון. הם פונים אל החדש, משתפים אותו בפגיעה שלהם, בתחושות שלהם, בקשיים. כפי שעשו גם להם, שרק הגיעו, הם גורמים לו להבין שהוא לא לבד. מתוך הקושי עולה גם צחוק, מישהו מקניט את השני, הערה על גולני נאמרת מצד אחד, גם השריונר מקבל את שלו, רגע של צחוק משחרר שמקל מעט את המתח.

הפגישה מסתיימת, ד' ומטופל נוסף מלווים את החדש לאולם הטיפולים, פגישה ראשונה עם אחד המטפלים שילווה את תהליך השיקום שלו במחלקה. הם נשארים איתו, מחזקים אותו ומעודדים אותו כשהוא מגלה את כל הדברים שהוא לא מצליח לעשות, חייל גיבור וחזק שרק לפני ארבעה ימים יכול היה לטרוף את העולם.

עבר חודש, החדש כבר ותיק, הפצעים החלימו, הוא כבר עובד על מה שהמטפלים קוראים לו תפקודים גבוהים. יום רביעי הגיע, מצטרף לקבוצה חייל חדש, התקבל לשיקום אתמול, נפגע מפצמ"ר ברפיח. מעגל נסגר, מעגל חדש נפתח.

ההשפעה המיטיבה של הקבוצה על תהליך השיקום בפגיעות מלחמה מוכרת בספרות הרפואית. במאמרו של הפסיכיאטר האמריקאי קוקס ושותפיו שפורסם ב-2014, מפגשי תמיכה קבוצתיים סדירים של חיילים אמריקאים שנפגעו בקרב הראו ירידה מובהקת במרכיבי החרדה, המחשבות החודרניות, ההימנעות והפגיעה בדימוי האישי המאפיינים את המרכיב הנפשי של פגיעות מלחמה. לא רק המרכיב הנפשי נרתם מהטיפול בקבוצה.

במחקרם של קבוצת חוקרים מקנדה שהתפרסם לאחרונה (F. Dupuis et al.), טיפולים פיזיקאליים קבוצתיים בקרב חיילים שעברו פגיעות שלד-שריר הובילו לשיפור סטטיסטי מובהק בכאב ובתפקוד בטווח הזמן הבינוני והרחוק מהפגיעה. מאמרים נוספים שפורסמו בשנים האחרונות מצביעים על יתרונות נוספים של הטיפול הקבוצתי בתחומים שונים של עולם השיקום, הן זה האורתופדי והן זה הקוגניטיבי. את האחרון מדגים, בין היתר, מאמרם של החוקר האמריקאי האמונד ושותפיו מ-2015, אשר קיימו טיפול קבוצתי בכל מקצועות השיקום למטופלים שסבלו מחבלת ראש טראומתית, דבר שהוביל לשיפור תפקודים השונים שנפגעו בקרב מטופלים אלו. מעבר ליתרונות שתוארו, יש לזכור כי מכיוון שמטפל אחד מטפל בכמה מטופלים, טיפול קבוצתי מאפשר את הגדלת מספר הטיפולים שאותם מקבל כל מטופל בשיקום. במקרים רבים, הגדלת שעות והיקף הטיפולים קשורה ביחס ישיר להצלחת תהליך השיקום.

מחלקת השיקום בבילינסון הוקמה בעקבות הצרכים שעלו ב-7.10 ופועלת לאורך חודשי המלחמה כמחלקה קטנה של 14 מאושפזים, מצב שאפשר יצירת אינטימיות והכרות קרובה של כלל המאושפזים האחד עם השני. תחושות הקרבה, ולעיתים קרובות החיבה והחברות שהתפתחו בין המאושפזים, יחד עם הגבלת כמות ומועדי הביקורים של מתנדבים ומבקרים זרים שונים, אפשרה יצירת מרחב בטוח ונוח ליצירת שגרת טיפולים קבוצתיים. טיפולים אלו היוו כר פורה ליצירת קשרים עמוקים ומשמעותיים בין המטופלים ונוצרה ביניהם תחושת שותפות בתהליך השיקום. המטופלים ליוו אחד את השני בתהליך השיקום ובמובנים רבים הפכו בעצמם להיות חלק מצוות המטפלים של המחלקה.

מודל זה, של "קהילות" שיקומיות קטנות ואינטימיות מגביר את היכולת של החיילים להזדהות ולסייע אחד לשני בתהליך השיקום ועל ידי כך להפוך להיות חברי הצוות הנוספים הייחודיים ביותר במסגרת הצוות הרב מקצועי של מחלקת השיקום.