בזמנים הקשים שעוברים עלינו כעת, ובדומה לתקופות אפלות אחרות כמו השואה ומלחמות ישראל הרבות שבאו אחריה, אנו נחשפים לסיפורים רבים של מעשי אלימות זוועתיים שמדירים שינה מעיני רבים מאיתנו. אצל אלה שחוו את האירועים הטראומטיים על בשרם והצליחו להינצל מהתופת, לעתים קרובות קיים רובד נוסף בהיבט של הטראומה - "אשמת השורד". אשמת השורד היא רכיב אחד מני רבים בתסמונת פוסט טראומטית והיא משמעותית יותר כתלות בחומרת התסמינים האחרים.
כאשר נחשפים לאירוע טראומטי, כזה שמסכן חיים או שכולל איום כזה או אחר על שלמות הגוף, רוב האנשים מפתחים תסמינים תגובתיים למאורע. אצל חלק התסמינים חולפים לאחר זמן מה, ואצל אחרים נשארים לתקופת זמן ממושכת וגורמים לפגיעה ממשית בתפקוד. הסיכוי לפתח הפרעה ממושכת לא תמיד ניתן לחיזוי, ותלוי בגורמים רבים, כולל הפרעות נפשיות אחרות, ההיסטוריה האישית והמשפחתית, טראומות בעבר, מבנה האישיות ועוד.
בתקריות רבות ששמענו עליהן ושעוד נשמע, אדם שחווה זוועות שהתרחשו בקרבתו עלול לפתח תחושה קשה מנשוא שלעתים ממשיכה לרדוף ולייסר אותו שנים ארוכות לאחר מכן. תחושת הנס של הצלת החיים עלולה להתחלף בתחושת אשמה קשה, על כך שאנשים אחרים רבים לא זכו לגורל דומה. החל מתהיות בסגנון "מדוע דווקא אני ניצלתי?" וכלה בתחושת אשם על כך שאני זוכה ליהנות מהנאות החיים בעוד אחרים לא יחוו זאת לעולם.
הסובלים מתסמין זה משחזרים את אירוע הטראומה שוב ושוב בראשם, שופטים את התנהגותם באותם הרגעים בצורה חמורה ומלקים עצמם על כך שלא נהגו באופן אחר, שלדעתם היה יכול לשנות את מהלך הדברים, אף כי לרוב אין לכך כל בסיס במציאות. האשמה גורמת לתחושה כוזבת של אחריות אישית על האירוע, כאילו היה בכוחו של אותו אדם למנוע את האסון. יש בכך אלמנט של תחושת שליטה, שבמידה מסוימת נותן מענה לתחושת חוסר האונים הבלתי נסבלת אל מול הטרגדיה.
חשוב להכיר את המושג ולדעת לזהות את הסימנים בקרובים אלינו. תחושת האשם מלווה לעתים קרובות בבושה, מה שמונע מהאדם הסובל לשתף את הסובבים בתחושותיו ומותיר אותו בבדידות איומה. חשוב לדעת שזהו מצב נורמטיבי ונפוץ מאוד אצל רוב הניצולים מאירועים דומים.
קיימות מספר דרכים לנסות להקל על הסובלים. ראשית, גם בשלב המיידי לאחר החוויה הקשה וגם לאחר מכן, חשוב לעטוף את האדם, לתת לו להרגיש שהוא לא לבד ולהדגיש את היציבות של נוכחות הקרובים אליו. אפילו לאמירות פשוטות כמו "אני כאן ואני לא הולך לשום מקום" יש חשיבות עילאית. יש לאפשר לאדם לשתף את סיפורו ותחושותיו בחופשיות. יש לתת מקום לביטוי כל הרגשות והמחשבות באופן לא שיפוטי.
לחזור לשגרה ולא להתכנס בתוך עצמך
חשוב לזכור שמה שנראה לנו הגיוני וסביר מן הצד, לא תמיד נצפה באותו אופן על ידי האדם שהיה בתוך החוויה. למעט האפשרות לפרוק את כובד המשא מכתפי המספר, לעצם סיפור הפרטים יש משמעות נוספת בהקשר של השבת תחושה של שליטה במצב. כאשר המאזין שומע את הסיפור, ניתן לחזור על הפרטים באופן אחר שמדגיש את ההתנהלות בצורה חיובית. למשל, אם אדם מספר שברח מהמקום, אפשר לומר לו "נמלטת כדי להציל את חייך" או "ניסית למצוא עזרה".
חשוב לחזור לשגרה, חלקית ככל שתהיה, בהקדם. האדם הסובל באופן טבעי נוטה להתכנס בתוך עצמו, להתרחק מן הסביבה ולהימנע מכל דבר שמזכיר ולו במעט את המאורע הטראומטי. העולם ואנשים באופן כללי נתפסים כמאיימים ומסוכנים, ואז ההימנעות והנסיגה יוצרות מעגל קסמים שבו האדם מתרחק ובמקביל מרגיש פחות ופחות בטוח. במקביל, האדם מפתח תפיסה מעוותת כלפי עצמו, ורואה עצמו כחלש וחסר ישע. הימנעות ממושכת מחזקת את התחושות השליליות ומפחיתה את הסיכוי לשוב לתפקוד סביר.
עוד דגש חשוב הוא דאגה לצרכים גופניים בסיסיים, כגון שינה, אכילה מסודרת ופעילות גופנית. כאשר קיימים חסכים גופניים, גם היכולת של הנפש להתמודד פחותה יותר. בהמשך אפשר גם לעסוק בפעילויות אחרות כמו יצירה, יוגה, מדיטציה, מיינדפולנס או כל פעולה מרגיעה אחרת.
דרך התמודדות נוספת שיכולה לסייע לרבים היא תרומה לאחרים, בכל אחת מהדרכים הקיימות. היכולת לעזור לאחרים מסייעת לחיזוק תחושת המשמעות העצמית.
לבסוף, חשוב להיעזר בגורמים מקצועיים מתחום בריאות הנפש. לעתים יש צורך בטיפול פסיכולוגי ממוקד לעיבוד טראומה, קבוצות תמיכה, טיפול תרופתי או טיפולים פסיכיאטריים שונים. ככל שהטיפול מתחיל מוקדם יותר, יש סיכוי גבוה יותר להתמודדות ולהחלמה בטווח הארוך.
ד"ר שרון פורת, פסיכיאטרית, מכון מנטליקס לרפואת הנפש