וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

כמה ימים עם הורים לחולי סרטן בחו"ל הזכירו לי כמה מיוחדת המדינה שלנו

עמית סלונים, לונדון

עודכן לאחרונה: 25.6.2024 / 10:50

מדי שנה יוצאת משלחת של הורים, שמשאירים בבית את בנם או בתם שמתמודד עם "המחלה", במטרה להתרענן ולברוח קצת מהמציאות. השנה, עם המלחמה שמבעירה לנו את הבית ואת הלב, המציאות הזאת המשיכה איתנו לרחובות הקרים של לונדון, והבהירה לנו שהמסכות שאנחנו עוטים עלינו מיותרות

מסע לחשיבה חיובית בלונדון עם "זכרון מנחם" 2024. זכרון מנחם, באדיבות המצולמים
רואים את הרומנטיקה? המסע של "זכרון מנחם" בלונדון/באדיבות המצולמים, זכרון מנחם

בתקופתי באקדמיה, התבקשתי לכתוב מאמר שעונה על השאלה "מה זאת רומנטיקה?". התחבטתי בשאלה הזאת הרבה זמן, עד שלבסוף בחרתי להתחכם, ועניתי על המשימה בשורה אחת בלבד: "קטונתי מלהגדיר מה זאת רומנטיקה בשביל אנשים אחרים, אבל אני יודע מה זאת רומנטיקה בשבילי כשאני רואה אותה או חווה אותה". מנחה החוג נזף בי, ואמר לי שלא הבנתי את המשימה. בדיעבד הבנתי שלא רק שלא הבנתי מה זאת רומנטיקה, הייתי צעיר מדי מכדי להבין את החיים עצמם. לא במקרה, יש קשר בין הדברים.

את הדוגמה היפה ביותר לרומנטיקה ראיתי לאחרונה בלונדון. זוג נשוי, גבר ואישה, מהסוג שבישראל קוראים לו "חרדים", אבל באנגליה עדיין קוראים להם פשוט "יהודים", הולכים יד ביד בפארק סנט ג'יימס. בלי שהם יודעים לאן הם הולכים. בגשם שוטף. בנעליים לא מתאימות בעליל למזג האוויר. באזור שהם מעולם לא ביקרו בו. הכי רחוק מהבית שהם אי פעם הגיעו. הגבר מחביא את הציציות בתוך המכנסיים. אמרו לו שזו מן תקופה כזאת שעדיף לא למשוך תשומת לב. על הראש יש לו כובע מצחיה, למרות שאין שום רמז לשמש ברדיוס של מיילים רבים. האישה מנסה לא להיכנס לבוץ, תרתי משמע. הוא עוזר לה, מכוון אותה בעדינות בעזרת כף ידו הבוטחת. הוא לא דוחף אותה או מושך אותה, אלא מוביל אותה. בלי מילים. היא בוטחת בו. בשלב כלשהו הוא מרים את הראש ומבין שהוא לא באמת יודע לאן הוא צועד, אבל הוא צועד בביטחון בכל זאת. זה הביטחון שגורם לה לחייך. והם יחד בבוץ הזה, לטוב ולרע. רטובים ואוהבים. היש רומנטיקה גדולה מזאת?

כשאני רואה רומנטיקה אני יודע שאני רואה רומנטיקה, ואני לא זוכר מתי ראיתי משהו רומנטי יותר מהזוג הזה. ראוי לציין גם את הרקע של הזוג. יש להם בבית ארבעה ילדים. הגדול מוכן כבר לחתונה, הצעיר סיים לאחרונה את הטיפול הכימותרפי האחרון בהתמודדות שלו עם לוקמיה. החיים שלהם סובבים את המחלה כמעט שנה. באמצע התחולל הטבח הגדול ביותר בעם היהודי מאז השואה, ומדינת ישראל יצאה למלחמה שאף אחד מאיתנו לא יודע מתי היא תיגמר. כביכול, המלחמה האישית שלהם הוציאה אותם מהמעגל החדשותי, בדיוק כפי שהיא הוציאה את הרומנטיקה מהחיים שלהם. אבל מי שמבין קצת את החיים, יודע שאי אפשר באמת להתנתק.

והנה הם בגשם, ואני מזהה חיוך עצום על הפנים שלהם. יש להם ילדה שלומדת מקצוע חשוב. היא לא עשתה צבא, דבר שיעצבן לא מעט ישראלים, אבל היא עשתה שירות לאומי משמעותי ועכשיו היא הולכת להציל במקצוע שלה הרבה חיים, אולי גם של כאלה ששונאים "דוסים". ככה זה. כרגע ההורים שלה לא נראים כמו הורים בכלל, בטח לא הורים לילדים גדולים. הם נראים כמו כמו זוג סטודנטים מאוהב שיצא מתוך סרט הוליוודי. הם לא נראים כמו זוג נשוי, אלא כמו זוג טרי שרק הכיר, וניצני האהבה רק החלו לפרוח. מי יודע מתי בפעם האחרונה הם בכלל הלכו להם ככה סתם יחד, יד ביד בלי לדאוג בכל רגע למצב של הילד שמתמודד עם "המחלה"? מתי בפעם האחרונה הם לא חששו שהילדים האחרים מרגישים מוזנחים? מתי בכלל היה להם זמן לחשוב על רומנטיקה, על זוגיות, על אהבה. על גשם. עובדה, אף אחד מהם לא חשב לארוז מטריה במזוודה.

מסע לחשיבה חיובית בלונדון עם "זכרון מנחם" 2024. זכרון מנחם, באדיבות המצולמים
גם מי שלא מאמין במלאכים, טוב לא להאמין לפחות בבני אדם. מירי וחיים ארנטל/באדיבות המצולמים, זכרון מנחם

זה כל כך חשוב. אף אחד לא יודע את זה טוב יותר מאשר מירי וחיים ארנטל, מי שהקימו לפני 34 שנים את עמותת "זכרון מנחם". העמותה נקראת על שם בנם מנחם, שהלך לעולמו בגיל 15, אחרי שנלחם לאורך כמעט כל חייו במחלת הסרטן. כיום מירי וחיים דואגים מדי שנה לקחת עשרות ילדים למחנות "רענון" בחו"ל. להתרחק מהרופאים, האחיות וההורים הדואגים. בהזדמנויות אחרות הם גם לוקחים הורים דואגים, בדיוק כמו הזוג שראיתי הולך יד ביד בגשם האנגלי, ונותנים להם שבוע של אסקפיזם. הם זכו לפני כמה שנים בפרס ישראל, לא בגלל שהם מבינים את "המחלה", אלא דווקא כי הם מבינים את החיים.

בכתבה קודמת שכתבתי על העמותה, קראתי לחיים ומירי "מלאכים דמויי אדם". אבל האמת היא שאני לא מאמין במלאכים. בשנה האחרונה, אחרי כל מה שעברנו, נהיה קשה יותר ויותר גם להאמין בבני אדם. ובכל זאת, כמה ימים עם חיים ומירי מזכירים לך את הצד היפה של החיים, וזה מדהים כשזה קורה דווקא לצד משפחות שמתמודדות עם החיים הכי קשים שיש. חיים ומירי התמודדו עם המחלה במשפחה יותר מפעם אחת. הם איבדו בן. מירי מספרת לי בשיחה פרטית על דברים קשים אחרים שהיא עברה בחייה, על מפגש טראומטי עם נחש שבנס לא נגמר עם פגישה מוקדמת עם הבורא. על טביעה שרק אלוהים יודע איך היא שרדה. והיא יודעת שאני לא מאמין, ואני כל כך אוהב אותה על כך שהיא לא שופטת אותי על זה, בדיוק כמו שאני לא מתיימר להבין איך האמונה שלה רק מתחזקת עם כל מכה שהחיים הכו בה. מאמינים או לא, הדמעות שלנו זהות, והתשוקה שלנו לחיים מניעה אותנו במסע הזה, הגדול והקטן.

אין בית ספר שמכין אנשים להתמודד עם מחלת הסרטן. חיים ומירי יודעים את זה. הם יודעים איך להתמודד עם גילוי המחלה (זה קרה להם במשפחה יותר מפעם אחת), הם מכירים באופן טבעי גם את שלב ההכחשה, והם מכירים את שלב ההשלמה. הם לא רופאים, אבל הם מכירים את כל הטיפולים, כל התרופות. מכירים את השלב האינטנסיבי, את שלב ה"אחזקה", ואת השלב שמתחילים את הכל מההתחלה. הם מכירים את כל המונחים הרפואיים, הם יודעים לקרוא בדיקות דם, יודעים איך להתמודד עם כאב, יודעים איך להיפרד. הם ליוו כל כך הרבה משפחות, הם הוזמנו לכל כך הרבה שמחות, קיבלו את פרס ישראל, וגם קיבלו כמה טלפונים שוברי לב. ככה זה.

יכולות התפעול של חיים ומירי מרשימות לא פחות מהחוסן הנפשי שלהם. הארגון שלהם מונה היום עשרות מתנדבים, אבל הם עדיין שם, בשטח, מניעים את הגלגלים של "המסע לחשיבה חיובית". כך נקרא המחנה אליו הצטרפתי בלונדון. ביקום מקביל הם אנשי עסקים ששווים הרבה מאוד כסף, ולא מפסיקים לדבר בטלפון על ההשקעה הבאה שלהם, או על הנכס שהם צריכים לבחור. ביקום הזה הם גם כל הזמן בטלפון, מדברים עם המתנדב שאחראי על להביא את האוכל (הכשר) לנקודת העצירה הבאה, או עם הנציג המקומי שידאג לכרטיסים בלי תור לאטרקציה התיירותית הבאה. העיקר שההורים לא יצטרכו לדאוג לכלום, שיתרכזו רק בליהנות, בלשכוח, בלחיות את הרגע. הטלפון שלהם לא מפסיק לצלצל. אם זה לא בענייני המסע, אז זה בעניינים שוטפים מהארץ. לפעמים זה עוד ילד שהעמותה עזרה לו כשהוא היה צריך, מתקשר לספר שהוא הפך לאבא. יש הרבה חיימק'ס ומירימיות קטנים שמסתובבים בארץ בזכותם.

sheen-shitof

עוד בוואלה!

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
קארטינג בבושי. יוטיוב, צילום מסך
הופכים מזרים לחברים ב-15 דקות של רכיבה/צילום מסך, יוטיוב

המסע של המשפחות מתחיל, כרגיל, בצורה קצת מהוססת. כל אחד מגיע עם הסיפור שלו, המטען שלו (הנפשי והפיזי) והחששות שלו. מעטים מאמינים שהם באמת יצליחו ליהנות או לשכוח מהחיים עצמם לכמה רגעים. חיים, שועל קרבות ותיק בנושא הזה, יודע בדיוק איך לשבור את הקרח. וכך, עם הנחיתה בהית'רו, במקום לזרוק את הזוגות למים העמוקים של לונדון - הוא מרחיק איתם דווקא צפונה, לעיירה בשם "בושי" שאם אתם לא מכירים אותה, זה ממש בסדר. לא מדובר בדיוק באתר תיירותי, למרות שלא מעט סרטים צולמו בבית הספר לבנים הוותיק בעיר (בין השאר: "נזירות ממין זכר", "ג'ים בר המזל" וגם סצנות של "הארי פוטר").

בושי זה לא המקום הראשון שמומחי תיירות היו לוקחים אורחים שנוחתים בפעם הראשונה בממלכה המאוחדת. כנראה שגם לא המקום המאה. חיים, שמקושר לקהילה המקומית באנגליה יודע את זה, ובכל זאת הוא בוחר לקחת אוטובוס מלא בישראלים מבולבלים לעיירה הקטנה הזאת כי יש בה את שובר הקרח האולטימטיבי בעיניו - מסלול קרטינג.

וכך, האנשים שעד לפני רגע לא הכירו אחד את השני, נאלצים להחליף את בגדיהם לסרבלי מירוץ, חובשים קסדות על ראשיהם, ועולים על רכבים מוזרים כדי להתחרות בנסיעה מהירה במסלול זיג-זג מלחיץ. כל אחד מקבל מספר, שמחליף במשהו את המטען הרגשי שאיתו הוא הגיע מהארץ. מספר 12 מתחרה במספר 8. מספר 9 עוקף את מספר 10. כולם מגלים את הילד הפנימי שבהם. המירוץ המהיר, שלא משאיר זמן למחשבות על שום דבר חוץ מאשר לא להתנגש ברכב אחר, משאיר לכולם את האפשרות היחידה: לחיות את הרגע. 15 דקות בסך הכל אורך כל מירוץ, והוא מספיק כדי להפוך זרים מוחלטים לחברים.

בארוחת הערב כבר כולם מרגישים כמו חברים ותיקים לפלוגה, עם מור"קים על הפעם ההיא שהם יצאו לגיבוש במסלול קרטינג. אז מה אם זה היה רק לפני שעה? בבוקר שאחרי כבר ברור שמשהו מיוחד נוצר כאן, כשהאוטובוס לוקח את כל המשלחת לביקור בלונדון איי, הגלגל הענק המפורסם של לונדון. זו גם ההזדמנות שלי לשמוע את סיפוריהם של ההורים, שהשאירו בבית את הילדים שלהם. אצל כולם ברור שזה לא הזמן הנכון לצאת למסע בילויים בחו"ל, וזה מוזר להגיד את זה דווקא כשהקרון של הגלגל מגיע לפסגה וכל התמזה היפה מתגלה לנגד עינינו.

מסע לחשיבה חיובית בלונדון עם "זכרון מנחם" 2024. זכרון מנחם, באדיבות המצולמים
כולם מרגישים ש"זה לא הזמן", אבל מגיע גם להם קצת לנשום אוויר בלי מחלות ומלחמות/באדיבות המצולמים, זכרון מנחם

מתברר שגם להורים ש"בילו" בחודשים האחרונים בבתי חולים קשה להתמודד עם המצב במדינה. שיחות על דת ומדינה, על גיוס חרדים, עלו באופן אורגני - ובצורה הפוכה לחלוטין ממה שנהוג לראות בכנסת או לשמוע בתקשורת. אנשים מבוגרים, שמבינים באיזו שכונה הם חיים, ויודעים בדיוק את המשמעות של החיים בישראל על כל המובנים הגשמיים והרוחניים שלה, דנים ברצינות תהומית, אך בכבוד. הלוואי ובכל פעם שידברו בתקשורת על "חרדים" ילכו לשמוע את האנשים שביליתי איתם את הימים האלה בלונדון, במקום עם נציגי הציבור הציניים והאינטרסנטיים שלהם שמגיעים לכנסת. אתם יודעים, בדיוק כמו נציגי הציבור הציניים והאינטרסנטיים החילוניים, שלא מייצגים שום ציבור מלבד את עצמם.

בזמן הקצר שהיה לי עם המשפחות פגשתי את אורית, אישה מיוחדת מההתנחלות אפרת שהגיעה לבדה למסע, כי לא רצתה להשאיר את בתה בעלת הצרכים המיוחדים לבד. אלא שלרגע אורית לא מרגישה "לבד". היא מתחברת בקלות לכל האנשים באוטובוס, והופכת בתור רגע לקצינת החינוך, הקמב"צית וגם לשפית של המסע. כשאני שואל אותה מה היא עושה בחיים, היא מספרת לי שהתפקיד שלה בחיים הוא "לפנק את חיילי צה"ל", ושולפת את הטלפון כדי להראות לי תמונות של סעודה ענקית שהיא הכינה לפלוגה שלמה בחצר ביתה.

לאט לאט הקרח נשבר. רעות מספרת לי על בתה בת ה-18, ועל כך שהמסעות של זמזם (שם החיבה של "זכרון מנחם") הם בשבילה חבל הצלה חברתי. כך היא יכולה לפגוש חברים בני גילה, ושם היא גם הכירה חברים חדשים שיכולים להבין אותה, כי הם עברו כמוה את אותן חוויות שמתלוות למחלה. בעלה רענן, מנהל בית ספר באלון שבות, ובתקופה האחרונה בעיקר קצין בחטיבת המילואים של אוגדת 36, מספר כיצד התנדב דווקא השנה להישאר עם החיילים שלו בזמן המלחמה בליל הסדר, במקום לעשות את החג עם המשפחה.

הסיפור על ליל הסדר הוא לא יותר מאנדקוטה פשוטה לכאורה, אבל כשזוכרים את המחלה שפקדה את ביתו, ואת המצב שכולנו השארנו במדינה שלנו מאחור, האנקדוטה הזאת מקבלת משמעות קצת יותר אקזיסטנציאליסטית. הוא לא ביקש מחמאות על הסיפור, אבל היה לו חשוב לשתף. להזכיר. לחיות את הרגע בלונדון, אבל במקביל גם את עזה. אלה לא רגשות אשם, אלא החיים שמטפטפים בעקביות ובאכזריות לתוך המציאות של כל ישראלי בחודשים האחרונים. תיכף כולנו נחזור לישראל ונלבש מחדש את כל המסכות שמרחיקות בינינו. רענן יחזור להיות דתי מגוש עציון, ואני אחזור להיות חילוני תל אביבי. דווקא בלונדון, כולנו מתגעגים לאותו בית, בטח כשאומרים לכולנו שעדיף לא לדבר בקול רם בעברית ברחוב.

מסע לחשיבה חיובית בלונדון עם "זכרון מנחם" 2024. עמית סלונים
אז בגלל זה אמרו לנו לא לדבר בקול רם בעברית? הפגנת ענק בכיכר פיקדילי בלונדון/עמית סלונים

ביום שבת אני נפרד מהקבוצה. הם נשארו לעוד מספר ימים של טיולים ושופינג, אבל אני צריך לחתוך חזרה לארץ הקודש. בדרך לתחנת הטיוב של ברנט קרוס, ברחוב סיינט מרי (שבאופן אירוני מאכלס כמעט אך ורק יהודים) אני רואה מספר ילדים חרדים מקומיים שמשחקים ברובי מים. אני תוהה ביני לבין עצמי אם רובי מים זה פיקוח נפש, אבל הלבוש המוקפד של הילדים בחליפות השבת מוכיח שהם לכל הפחות גדולים בתורה הרבה יותר ממני.

אחד הילדים חלש יותר מהאחרים. איטי יותר. הם תופסים אותו וכולם ביחד משפריצים עליו מים עד שהוא ספוג כולו. הוא לא נהנה מזה, ואומר להם במבטא בריטי מושלם: "אתם יותר גרועים מהצבא של הציונים". באנגלית זה נשמע אפילו נורא יותר. אני נדהם לראות שאפילו בשכונה הכי יהודית מחוץ לבני ברק או ירושלים משתמשים במילה "ציונים" כקללה.

אני בורח משם למרכז העיר, ומגלה צעדה פרו-פלסטינית ענקית עם קריאות מנומסות (בכל זאת בריטים) להשמדת מדינת ישראל. ברגע הזה אני מבין שאי אפשר להאשים את העולם הגדול שהוא לא מבין אותנו, אם אנחנו לא מבינים אפילו את עצמנו. אם לא נאהב אחד את השני, איך אפשר לצפות מהאירופאים שיאהבו אותנו? אני לא יודע להגדיר מה זאת רומנטיקה, אבל בכל פעם שאני מבלה כמה ימים עם חברי "זכרון מנחם" אני מתאהב מחדש בעצמנו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully