חוג הסרטן

דמיינו את האדם המתאים ביותר לכתוב כתבה על מאה ומשהו ילדים חולי סרטן, ואני כנראה לא נראה כמוהו. המקצוע שלי לימד אותי להיות ספקן, ציני וקטן אמונה. אחד המשפטים היחידים שאני מזדהה איתם באופן מוחלט בתנ"ך הוא "יצר לב האדם רע מנעוריו". לא צריך אמונה בשביל להבין שהמשפט הזה נכון, צריך רק להסתובב קצת בעולם ולפגוש אנשים. זה מה שעשיתי בחיים שלי, הסתובבתי בעולם, פגשתי אנשים, רדפתי אחרי סיפורים חדשותיים, ואיבדתי אמון במין האנושי. אני בסדר עם זה.

לא הייתי האיש הנכון לצאת למסע בחו"ל עם מאה ומשהו ילדים חולי סרטן, אך בכל זאת נבחרתי לעשות את זה. החשש האמיתי שלי היה שהילדים, יצורים טהורים שטרם התקלקלו על ידי עולם המבוגרים המזופת, יצליחו לשבור את חומות ההגנה שלי ויחדרו לי ללב. ספוילר: זה בדיוק מה שקרה. איך אפשר להמשיך להתלונן על הפקקים בתל אביב, על מחירי הפירות הגבוהים או על העלייה במחירי הארנונה, כשיש ילדים בעולם שעוברים טיפולי כימותרפיה? זאת מחשבה שיכולה להכניס לפרופורציה, אבל יכולה גם לדכא. זה גם יכול להשתנות מאוד מהר.

זכיתי להשתתף בשתי משלחות של עמותת "זכרון מנחם" בחו"ל. ב-2019 נסעתי יחד עם 19 הורים לילדים חולי סרטן ללונדון. הם התרעננו, קיבלו קצת חופש מבית החולים, מהלחץ של שאר בני המשפחה, וזכו לזמן איכות זוגי שכל כך היה חסר להם. כתבתי על זה. מבחינתי, זאת הייתה אחת הכתבות הכי חשובות שפרסמתי אי פעם. לפני כחודש הצטרפתי אל הדבר האמיתי: "מחנה הקיץ" בקפריסין של העמותה. מעל למאה ילדים - מגיל 5 עד 25 - כולם בשלבים שונים של הטיפול במחלת הסרטן, שלוקחים הפסקה של שבוע מהחיים עצמם, ומתמסרים ללעשות חיים. בלי הורים, בלי תפאורה של בתי חולים. רק פאן טהור.

הילדים, כצפוי, נכנסו לי ללב. זה הכניס לפרופורציה. ליתר דיוק, הם הכניסו אותי לפרופורציה. אחרי שנים שהתרגלתי שאנשים מכנים את מחלת הסרטן בשם התואר "המחלה", כאילו מדובר בוולדמורט מהארי פוטר, ראיתי צעירים בריאים בנפשם מתחרים אחד בשני במי סובל מסוג הסרטן הקשה והקטלני יותר. הומור בצל טרגדיה, היש תרופה טובה יותר לנפש האנושית?

כשחזרתי, כתבתי על זה. זה קרה לפני חודש. ואז הודיעו לי שאחד הילדים מת. "תש כוחו", נכתב בהודעה שנשלחה אליי. וזה מוזר, כי כמו כל הילדים לא נראה שחסר לו כוח במחנה. הוא לא נראה חולה יותר מאף אחד אחר. למעשה, כמו כל הילדים הוא נראה די בריא. אותה פרספקטיבה בריאה שעזרה לי לראות את היופי של העולם הזה התחלפה במחי הודעה קצרה, ולפתע הכל הפך לשחור. הכתבה שכתבתי הרגישה לי לא רלוונטית לכלום. הסטטיסטיקה ניצחה. אם מאה ומשהו ילדים חולי סרטן מתאחדים יחד לשבוע של כיף מהאגדות, זה לא הופך את המחלה לפחות קטלנית. זאת לא ציניות, זאת המציאות.

כתבתי את הכתבה מחדש. ואז שוב. זאת הכתבה הכי קשה שכתבתי אי פעם, בעיקר כי רציתי שיהיה לה סוף אחר, אבל אף אחד לא שאל אותי. רציתי להקדיש אותה לאותו ילד, אבל לבקשת ההורים אצניע את שמו. בינתיים, נסיעות לחו"ל הפכו לבלתי רלוונטיות. קפריסין עצמה הפכה למדינה אדומה. איזה מזל שהמחנה יצא בזמן שהוא יצא. איזה מזל שאף אחד מאיתנו לא התגלה חיובי לקורונה בחזרה. איזה באסה שיש מחלות קצת יותר מעיקות מקורונה בעולם. כאלה שאין להן חיסון.

בשמיים, מלאך איננו בגדר דבר יוצא מן הכלל. על פני האדמה זה כבר סיפור אחר. בעיירה הקטנטנה קיטי בדרום קפריסין מתייחסים לקיומם של מלאכים כעובדה גמורה, ובמובן הכי מילולי שאפשר. פחות מ-5,000 תושבים גרים בעיירה, כולם נולדו בה, כמו הוריהם וסביהם. אף אחד לא חולם לגור במקום נידח כמו קיטי, עם מזג אוויר חם ויבש, תחנת אוטובוס אחת ללא צל, שמשרתת את קו האוטובוס היחיד שמגיע לעיירה. נהגת האוטובוס המקומית מספרת לי שמעטים משתמשים בשירותיה, ורק לעתים רחוקות מצטרפים אליה אנשים לנסיעה לכיוון לרנקה, העיר "הגדולה" שנמצאת במרחק 40 דקות נסיעה. טוב להם בקיטי הצנועה, הם מאמינים שמלאכים שומרים עליה.

הסיבה לאמונה העממית הזאת נעוצה במקרה שקרה באמת, או לפחות ככה מאמינים המקומיים. מתישהו במאה החמישית עקרה קבוצה של נוצרים מלרנקה לדרום האי, והקימו את העיירה קיטי. הם החליטו לבנות במקום כנסייה, אך לאחר כמה ימי עבודה, המקומיים הגיעו לאתר הבנייה וגילו שהכנסייה שהם החלו לבנות נעלמה. מבולבלים, הם מצאו את הכנסייה גמורה ומוכנה לשימוש במקום אחר לגמרי. חלק מהתושבים נשבעו שהם ראו מלאכים שהגיעו באמצע הלילה, העבירו את הכנסייה למיקומה החדש וסיימו את בנייתה בן לילה. הם קראו לכנסייה "אנג'לוקסיטי", או ביוונית: "נבנתה על ידי מלאכים". הכנסייה נהרסה, נבנתה שוב, והיא עדיין עומדת באותו מקום, עם היסודות המקוריים שהציבו מלאכים מסתוריים.

במרחק קצר מהכפר קיטי, על חוף ימה הדרום-מזרחי של קפריסין, השתכנו להם מלאכים מסוג אחר. מלאכים בכל מיני צורות, גדלים וצבעים. מלאכים עם ידיים, איברים, צורה, חושים, מאווים ורגשות. מלאכים שחם להם בקיץ וקר להם בחורף. מלאכים נחמדים יותר ונחמדים פחות. כי למי יש כח להתנהג כמו מלאך כל הזמן? מלאכים דמויי אדם. מלאכים שבאו ללמד אותנו שאולי, בעצם, כולנו מלאכים. חוץ מאלה שלא.

כ-100 ילדים שמתמודדים עם מחלת הסרטן הגיעו למלון נופש נשכח, בכפר תיירות נידח, באי בלתי מפותח בתקופת מגפה עולמית שמסוכנת לבריאותם של אנשים בריאים, ובטח מסוכנת להם. זה היה משפט מתיש, אבל בואו, סרטן זה דבר מעייף עוד לפני שהוסיפו לו שכבה של נגיף מדבק ומסוכן. וכל זה כשלהרבה מהילדים אין אפשרות להתחסן מפאת גילם או מצבם הרפואי, כן? ובכל זאת: באיזון בין הגוף והנפש, הסיכון היה כדאי. הם היו צריכים את זה. טרם נמצאה התרופה לסרטן, אבל גם לא תמצאו מחקר מדעי אחד שיטען שחיוכים תכופים פוגעים בסיכויי ההחלמה.

וכמה חיוכים היו שם.

בואו נעשה תרגיל קצר בדמיון מודרך. עצמו את העיניים ודמיינו מטוס שממריא מנתב"ג ועליו 100 ילדים ישראלים מגילאי 5 עד 25. ילדים מהדרום, ילדות מהצפון, ילדים דתיים מהשומרון, ילדות ערביות, ילדים חרדים, מזרחיים, אשכנזים, אתיופים וכאלה שקשה להאמין שהם בכלל חולים באיזו מחלה קשה. ילדים. פשוט ילדים. דמיינו את האוטובוס הכי פרוע ושמח שאי פעם נסעתם בו לטיול שנתי בבית ספר, ותכפילו במיליון.

עכשיו תדמיינו שקברניט המטוס מכבה את המנורה שמחייבת שימוש בחגורות בטיחות, ותחשבו על כל הילדים האלה קמים בבת אחת, לוקחים את הכרית הלבנה הקטנה מגב הכיסא, ומתחילים במלחמת כריות מרוממת נפש. חלק מהילדים כבר שכחו מתי בפעם האחרונה הם פשוט השתוללו כמו ילדים, וכרגע הם לא יכלו להוריד את החיוך מהפנים. צריך לקחת תמונה מהאירוע המשמח הזה בשמי הים התיכון, ולשים אותה במילון לצד הערך "משובב לב".

עוד כמאה אנשי צוות התלוו אליהם. מתנדבים, בנות שירות, טבחים, מאבטחים, אחיות ורופאים מטעם עמותת "זכרון מנחם". אנשי הצוות הטכני של העמותה עשו את הבלתי יאומן וגרמו לנסיעה לחו"ל להרגיש כמו יציאה למסע הרפתקאות חסר בירוקרטיה, דווקא באמצע מגפת הקורונה המנג'סת. הילדים אפילו לא היו צריכים לעבור בטרמינל של שדה התעופה בלרנקה. טיפול VIP פר אקסלנס. חברי המשלחת לא התבקשו אפילו להציג את הדרכון שלהם בפני אף אחד, ולא היו צריכים לחכות למזוודות שיסתובבו בקרוסלה המייגעת. האוטובוסים הממוזגים שחיכו לילדים למרגלות המטוס לקחו אותם ישר לתחנה הבאה.

"תגיד לה שיש לי סרטן", אומרת לי לורן (שם בדוי). אני עומד מול המוכרת הקפריסאית המבולבלת, ומבקש ממנה להכין משקה שאין בתפריט. משקה ברד, אבל בלי קפה ובלי שוקו, בטעם וניל, ועם הרבה קצפת. "אמרת לה שיש לי סרטן?", לורן חוזרת שוב. המוכרת מחייכת כשהיא מסבירה לי שזה לא אפשרי. "פשוט תקחו קרח, סוכר ואת הסירופ וניל שאתם מוסיפים לקפה ותגרסו יחד ותעשו מזה ברד", אני מבקש שוב. "אני אומרת לך, תגיד לה שיש לי סרטן!", לורן מתעקשת. ואז אני אומר למוכרת שיש ללורן סרטן. "אוקיי", אומרת המוכרת ומסתובבת למנהלת שלה, שהולכת בעצמה להכין ללורן את המשקה שלה. אני שואל כמה כסף אנחנו חייבים והמוכרת אומרת שזה על חשבון הבית. מי ידע שאפשר לקבל סטארבקס חינם אם אומרים שיש לך סרטן?

לורן בעיקר צוחקת עליי. לא מבינה למה יש עיתונאי בנסיעה הזאת. כאילו שזה הדבר הכי מוזר שהיא שמעה עליו אי פעם. ולא, למשל, העובדה שילדה בת 12 בילתה את רוב חייה בהתמודדות עם סרטן. בגיל 4 מצאו לה את הגידול הראשון. היא עברה ניתוחים בחו"ל. שני שליש חיים. היא עדיין עוברת טיפולים ביולוגיים, אבל נראה שזה משעמם אותה לדבר על זה. אנחנו הולכים לעשות שופינג ביחד. היא קונה מתנה לכלב שלה, ואני קונה מתנה לכלב שלי. היא קונה מתנה לאחותה הקטנה, ואני קונה מתנה לבת שלי. היא צוחקת. היא לא מבינה למה אני נמצא בנסיעה הזאת, ואני לא מבין למה ילדים חולים בסרטן.

ביציאה מהקניון אני מדבר עם אחת האחיות שמלוות את הילדים, והיא מצביעה על אחד הילדים ואומרת לי: "אל תראה אותו ככה. הוא סובל מאוד". אני מסתכל עליו והוא בדיוק נקרע מצחוק מאיזו בדיחה שהוא עצמו סיפר. "הוא לא נראה סובל", אני אומר לה.

"הוא על טיפות קנאביס", היא אומרת.

"אה, זה מסביר למה הוא לא מפסיק לחייך", אני אומר.

"לא, הוא לא לקח את הטיפות כל השבוע, הוא אומר שהוא לא רוצה כי הן מעייפות אותו והוא רוצה להיות עירני", היא עונה, וחוזרת על המנטרה: "הוא סובל מאוד". אני מסתכל עליו ולא מבין מה היא רואה שאני לא.

האחות מצביעה על ילד אחר ואומרת לי: "תשים לב כמה הוא אוהב לשחק בשיער שלו". אני שם לב. ספרתי שבע פעמים שהוא העביר את היד שלו ברעמת האריה שנחה לו על הראש. "בגיל הזה, בדיוק תחילת גיל ההתבגרות, כשמגלים אצל הילדים את המחלה, השאלה הראשון אצל כולם זהה: 'ינשור לי השיער?'. הם לא שואלים: 'אני הולך למות?' או 'אני הולכת לסבול מכאבים?'. הם שואלים על השיער".

ואכן, שיער הוא עניין רציני בנסיעה הזאת. בנות השירות שמלוות את הילדות התבקשו לקלוע את השיער שלהן בצמות. חלק מהילדות שאיבדו את השיער בטיפולים מקנאות. חלק לא מבינות מה העניין. "זה יגדל מחדש, זה בסך הכל שיער", אומרת לי שקד לביא (לא שם בדוי), בת 12 מבאר גנים. שקד חולמת להיות דוגמנית, אבל אני ממליץ לה ללכת דווקא לכיוון של משחק. "אתה צודק, אפשר לעבוד בזה עד גיל יותר מאוחר", היא עונה לי. ממתי ילדים בני 12 הפכו לכאלה מחושבים לעתיד?

שקד הייתה הפרזנטורית של "זכרון מנחם" בקמפיין התרמת השיער של העמותה. הבמאי הגיש לשקד תסריט, אמר לה להסתכל למצלמה ולדקלם את המילים שהונחו בפניה. היא סירבה. היא התעקשה לדבר מהלב, ואלתרה את כל הטקסט. להגיד שמדובר בכוכבת יהיה אנדרסטייטמנט. חפשו את הסרטון שלה ברשתות החברתיות, תנו לה לייק. כשהיא תהיה שחקנית מפורסמת תוכלו לספר שראיתם אותה עוד כשהיא הייתה ילדה מלאת פוטנציאל שמסרבת להתרגש מזה שזמנית אין לה שיער על הראש.

אלה היו חמישה ימים מלאים פעילויות. ספינת פיראטים שלקחה את הילדים למפרץ האהבה, לונה פארק כמעט פרטי באיה נאפה, שופינג במתחם הג'מבו בלימסול, פארק חבלים במעלה הרי הטרודוס, טיולי טרקטרונים, משחקי באולינג, ספורט ימי, קריוקי, טיולים בכפר ציורי (ועוד קצת שופינג), קורס קפוארה ועוד. הילדים לא נחו לרגע, לא הפסיקו לבלות ולהשתולל. "מאיפה אתם?, שאלה אותי עובדת נחמדה בבאולינג בלרנקה כשראתה את עשרות הילדים עם התלבושת האחידה של העמותה, והסברתי לה את מהות המסע. "אבל הם לא נראים חולים", היא ענתה בכנות. כשהחיוכים לא יורדים מהפנים, באמת קשה לשים לב לכל מיני תאים סרטניים.

זה לא אומר שהם לא שם. כמו ההורים הלחוצים שנשארו בבית, המחלה תמיד ברקע. ארבעה אונקולוגים בכירים הצטרפו לנסיעה, כמו גם חמש אחיות וצוות פסיכולוגי. החשש שמא נצטרך מתישהו לבקר עם אחד מהילדים בבית החולים בלרנקה היה קיים בכל עת. הילדים עברו בדיקות במעבדה ניידת שהוטסה במיוחד והוקמה בבית המלון ובכל אתר אליו האוטובוסים הגיעו. הצוות נתן תחושה שהוא מוכן למצבי חירום, אבל לא פחות חשוב, הוא בעיקר היה נוכח כדי לתת לילדים את השקט כדי ליהנות כמו שצריך.

לא צריך להאמין במלאכים כדי להבין שמה שקורה לך מול העיניים הוא פלאי ומיוחד, כשילדה מקסימה שמתניידת בכסא גלגלים פשוט קמה על רגליה ומתחילה ללכת. מילא ללכת, אלא משתתפת במסלול אתגרי בפארק חבלים. "אני איש רפואה", אומר לי דוקטור רוני גפן מרמב"ם שמלווה את הקבוצה שלה, "אני לא אגיד לך שמדובר בנס".

אני מנסה להבין איזו הגדרה רפואית יש לילדה על כסא גלגלים שפתאום עושה מסלול אתגרי פרט ל"נס" ודוקטור רוני מבהיר שזאת לא פעם ראשונה או שניה שהוא רואה את זה. הוא מסביר לי שבבית שלהם, הילדים מוקפים בשגרה של דאגות, טיפולים ולחץ. הרבה מהילדים מגיעים להתנייד בכסא גלגלים פשוט כי נמאס להם. הם הגיעו למצב הזה מעייפות. חלק מהם לא זוכרים תקופה בה הם לא התמודדו עם סרטן, וזה מכריע להם את הנפש, לא רק את הגוף. השבוע הזה נותן להם אנרגיה אחרת. לפתע הם לא חולים שמוקפים באנשים בריאים, אלא ילדים שמוקפים בילדים. בלי בתי חולים והורים לחוצים. לא מפתיע שפתאום הם לא רוצים להיות בכסא גלגלים.

מי שפיצחו כבר מזמן את הקשר הזה בין גוף לנפש אצל ילדים חולי סרטן הם בני הזוג מירי וחיים ארנטל, זוכי פרס ישראל לשנת 2019. הרומן של משפחת ארנטל עם "המחלה" החל לפני יותר מ-45 שנה. מנחם, בנם בן השנה של חיים ומירי, אובחן עם לוקמיה. הוא נלחם במשך שנים, עד שבגיל 15 נדם לבו לעד. העמותה שנקראת על שמו לא באה לחנך, להטיף ובטח שלא מתיימרת לרפא אנשים מסרטן. היא באה לנחם. העמותה הוקמה על ידי אנשים שעברו את תלאות הטיפולים, מכירים את התשישות הנפשית שמתלווה אליהם, מבינים את המעמסה הכלכלית והבירוקרטית ואפילו זוכרים את השאלות התיאולוגיות שמגיעות בצד הדרך. במובנים רבים, העמותה קיימת כדי להזכיר את החיים עצמם, אלה שלא שווים כלום בלי חיוך על הפרצוף.

מדובר, בלשון המעטה, באימפריה של חסד. מדי שנה הם מוציאים משלחות של ילדים והורים (בנפרד) לאירופה. חברי המשלחות זוכים לאתנחתא קצרה מהטיפולים, ומתמסרים פתאום לחדוות הילדותיות. רק מי שראה את זה בעיניים מבין כמה זה נותן להם. כמה מעשים טובים, אנרגיות טובות ומחשבות טובות יכולות להיות מצילות חיים. דווקא בשנת ה-30 להקמת העמותה שהיא מפעל חייהם, נחתה על העולם מגפת הקורונה, ומנעה מהם להוציא את הילדים לחו"ל. אם זה לא מספיק, "המחלה" חזרה לבקר אצל משפחת ארנטל, כשבנם צביקי אובחן עם לימפומה.

מי שראה את צביקי בקפריסין, לא יכול היה לנחש שהוא בצד של "החולים" במשלחת. הוא עבד קשה יותר מכל המתנדבים ואנשי הצוות. סחב סירי אוכל, סידר שולחנות ודאג שלא יחסר כלום לאף אחד. סופרמן. אחד מהמתנדבים האחרים הציע לצביקי לנוח רגע, ושייתן לו להחליף אותו קצת, וזכה לגלגול עיניים מסיר ספקות: הנתינה היא התרופה שלו.

בהזדמנות די נדירה, אני תופס את חיים ארנטל בקניון בלימסול כשהוא לא מוקף בעשרות ילדים ואנשי צוות. אני שואל אותו אם אני יכול להזמין אותו לקפה ב"קוסטה" והוא משיב בחיוב, ושולף כרטיס אשראי: "אתה תזמין אותי, אבל אני משלם". זה היה קרב אבוד מראש מול אדם שנדיבותו אומנותו. שנינו הזמנו הפוך עם חלב סויה, כל אחד מסיבותיו ואמונותיו, ודיברנו על החיים עצמם.

שאלתי את חיים אם העובדה שהוא מלווה חולי סרטן מזה שלושים שנה, מכיר את כל הסיפורים, ההתרחשויות וההסתבכויות מכל הכיוונים הופך את ההתמודדות עם המחלה של צביקי לקשה יותר או קלה יותר. חיים פצח בהסבר ארוך על העשייה סביב המחלה. על ההתארגנות לעזור לאשתו של צביקי עם ששת ילדיהם. תורנויות כביסה, בישולים, ניקיונות, הסעות. לכל תקלה לוגיסטית, יש פתרון - ככה זה כשמדובר במשפחה גדולה שיודעת את הקשיים בהתמודדות עם המחלה הזאת. או במילים אחרות: כן, הניסיון מקל על ההתמודדות עם המחלה.

מאוחר יותר באותו יום שאלתי את מירי ארנטל את אותה השאלה בדיוק, והיא ענתה את התשובה ההפוכה. הניסיון, מבחינתה, רק הקשה עליה כשהמחלה שוב דפקה אצלה בדלת. שניהם אמרו אמת. אמת אחת של אבא, אמת אחת של אמא. האיזון הזה, בין שתי הנפשות האלה שאיכשהו נפגשו והקימו יחד מפעל של חמלה, גרם לי שוב להאמין שחיים בינינו מלאכים.

בלילה האחרון שלנו במחנה, תחושת אס"ק קלה נושבת בין חדרי המלון. שמועה חזקה על רומן שנוצר בין שני חניכים מהקבוצה הבוגרת. שניהם היו אמורים להתגייס לצה"ל עכשיו. הוא בטח היה הולך לממר"ם או 8200, היא חלמה להיות קצינה קרבית. זאת לא קלישאה - הפכים נמשכים. יא אללה. אם לא הסרטן, הם כנראה לא היו מכירים. בטיסה חזרה שוב מתחילה מלחמת כריות. בתוך כל ההמולה, אף אחד כמעט לא שם לזוג המאוהב שמנצל את הזמן כדי להחזיק ידיים.