המשברים שתוקפים אותנו ומאיימים עלינו לאחרונה, מביאים לאבדות משמעותיות, ועם זאת, אני מוצא שהדבר המרכזי שמדאיג אותי, הוא לא חוסנו הפיזי של העם שלנו, כי אם חוסנו הנפשי. וכשהפגיעה בחוסן הנפשי והלאומי שלנו כל-כך אנושה - איך עוד לא קמה מנהלת שתתכלל את כלל הטיפול הנפשי בנפגעים הכל-כך רבים מה-7 באוקטובר ועד היום? שורדי 7 באוקטובר, ניצולי המסיבות, מילואימניקים, חטופים שחזרו בחיים, מפונים - כל אלה חייבים את עמודי התמיכה מהממסד.
בשנים האחרונות עבדתי במחלקה הפסיכיאטרית של אחד מבתי החולים הגדולים לבריאות הנפש. המצב במחלקות הפסיכיאטריות בבתי החולים בארץ, אינו נמדד במונחים של "טוב" או "לא טוב", אלא במונחים של "קריסה" ו-"הישרדות".
ישנם מטופלים שבשל מחסור בכוח אדם לא ניתן לצוות אליהם איש צוות שיהיה אמון על הטיפול בהם, אחרים לא מקבלים חדר אשפוז, אנשי צוות נאלצים לבצע עבודות שאינן נוגעות לניסיונם המקצועי, תורי המתנה אינם נגמרים ושחרור מטופלים בטרם התייצב מצבם הנפשי. וכל זה מתאר את הקריסה השוטפת, הרגילה, לפני האסון שקרה לנו ב-7.10.
כל התחזיות מצביעות על כך שכמות פגועי הנפש עתידה להגיע לממדים שטרם הכרנו בישראל, ובוודאי כמות כזו שהמערכת לא תוכל לתת לה את המענה המתאים. הרי כבר עכשיו היא אינה יכולה. גם המצב הפנימי שלנו כעם, משפיע ומושפע מלחץ נפשי אדיר וקשור בעלייה בכמות הפניות לטיפול פסיכולוגי ובצריכה של תרופות פסיכיאטריות (המצריכות מעקב פסיכיאטרי).
נראה שגם ליקרים לנו מכל, לא ניתן מענה הולם. רק בשבוע שעבר התבטא דודו של אלמוג מאיר ג'אן, ששב משבי חמאס בנושא. הוא אמר שציפה שיהיה צוות צמוד שילווה את המשפחה עם חזרת החטופים. כך גם במקרה של נועה ארגמני - ברגע השחרור מבתי החולים, הם מופקרים לגורלם במישור הטיפול הנפשי. איך זה יתכן שהמדינה, שכבר הפקירה אנשים אלו פעם אחת, ממשיכה להפקירם אחרי ששבו לביתם משבי מטלטל של שמונה חודשים?
מעבר לסיפור החטופים שחזרו, רק השבוע פורסם כי שליש מפצועי המלחמה נפגעו גם נפשית. למערכת אין תקציב והיערכות לוגיסטית מתאימה לתת להם מענה.
יש צורך בחשיבה מחודשת על כל נושא בריאות הנפש במדינה. לא עוד התייחסות לבריאות הנפש כנישה בתוך משרד הבריאות, לא עוד רפורמות או העברה של תקציבים ממקום למקום ללא פיקוח וחשיבה אמיתיים. כפי שנהוג לעשות בכל פעם שתוקפת אותנו קטסטרופה, גם כאן יש צורך במינויו של פרוייקטור, שיידע לעבוד עם כמה משרדים ממשלתיים, לדרוש תקציבים בהתאם לצורך ובעל סמכות לקביעת תהליכים מסודרים. יש צורך במינוי פרויקטור לבריאות הנפש בישראל.
תפקידו של פרויקטור בריאות הנפש, בראש ובראשונה, יהיה למפות את מצב בריאות הנפש בישראל ואת השפעות מצבי החירום שאנו נמצאים בהם תכופות על המצב הקיים. הוא יצטרך למפות את מצב כוח האדם הקיים ואת זה הדרוש, ידאג למלא את התקציב הכל-כך חסר, להוסיף מתקנים חסרים ולהשלים פערים נוספים. לאחר מכן, לראשונה, לייצר שיתוף פעולה בנושא בין המשרדים השונים ובהם משרדי הבריאות, הרווחה, הביטחון, האוצר ועוד. בנוסף, הפרוייקטור יצטרך לייצר עבור הממשלה תשקיף של תמונת המצב העדכנית של הטיפול במצב בריאות הנפש בישראל ולשקף זאת לציבור, ממש כשם שנעשה במצב החירום בתקופת מגפת הקורונה.
רק הגדרת הנושא כמשימה לאומית ומינוי פרויקטור אחראי לנושא, יתנו לבריאות הנפשית הכה חשובה הכרה וקדימות, ואלו יובילו גם ליציאה מהמשבר הכה חמור שנוגע ביותר מדי אנשים.
כחלק ממשימה לאומית זו, חשוב להגדיר את הטיפול בחטופים ששבו ובמשפחותיהם. אל תתנו לתמונות המחויכות שלהם כשירדו ממסוקי צה"ל להטעות אתכם שמצבם הנפשי יציב. כל איש מקצוע בתחום יוכל לומר שאין הדבר כך. ומעבר לכך, המדינה חייבת לדאוג שכל הדורש והזקוק לטיפול נפשי במדינת ישראל, יוכל להשיג זאת בזמן ראוי ולהגיע לטיפול מקצועי.
מצב בריאות הנפש בישראל צריך להיות מוגדר כמשימת חירום. בהכירי את המערכת, רק צעד כזה עשוי להשפיע על החוסן הנפשי שרבים מדי איבדו מה-7 באוקטובר ועד היום.
הכותב הוא פסיכולוג קליני, מנכ"ל, מייסד ויזם אפליקציית "זיגמונד" המחברת בין פסיכולוגים למטופלים