יחידת הילודים (התינוקייה) של רמב"ם, היא המקום הכי שמח בבית החולים. כשנכנסים לשם אפשר להרגיש איך הלב מתרחב והחיוך עולה, רק מצפייה בקטנטנים ששוכבים בעריסות, חלקם מטופלים על ידי האחיות שדואגות לצרכיהם במסירות ובמקצועיות, אחרים מלווים בהורים הטריים שהגיעו לאסוף אותם או להתייעץ עם הצוות.
במקום שבו יש בעיקר תקווה ואהבה, היה קשה שלא לשים לב לתינוק אחד ששהה לאחרונה במחלקה - תינוק שאמו לא יכלה לטפל בו והמתין, במשך מספר שבועות, למשפחה שתוכל לקבל אותו לחיקה.
"בימים הראשונים, הוא טופל על ידי צוות האחיות במקצועיות ובמסירות כמו, שאנחנו מטפלות בשאר התינוקות", מספרת אלה רוט - אהרונסון, אחות אחראית ביחידת הילודים (תינוקייה) של רמב"ם, "אך ככל שעברו הימים, משהו השתנה. השמחה והאושר שבלידת תינוק חדש התחלפו בתחושות של עצב, רחמים, וכאב לב עצום. בזמן ששאר התינוקות זוכים למשפחה אוהבת ועוטפת, פה היה תינוק קטן שנותר במחלקה, חסר ישע, בודד בעולם, מבלי שאף אחד ישאל או יתעניין בשלומו. פשוט ממתין למשפחה שתאמץ אותו או תשמש עבורו אומנה".
אל המקום שבו אמורה להיות דמות הורית, נכנסו הנשים שהקיפו אותו מידי יום ולילה - אחיות המחלקה. בגדי בית החולים הוחלפו בבגדים חדשים שרכשו האחיות במיוחד עבורו. הריח היה ריח של כביסה שכובסה בבית, לפי תורנות קבועה של אחת האחיות, שמיכת בית החולים הוחלפה גם היא לאישית, רכה ועוטפת.
'התינוק של התינוקייה' זכה למקלחות מפנקות בכל יום, סבון ריחני וייחודי רק שלו, המון חיבוקים והרבה מגע, שניסו למלא את מה שחסר. "כל יום שעבר נקשרנו אליו יותר ויותר", מספרת רוט-אהרונסון, "בכל משמרת היינו מגיעות, בודקות לשלומו, מתעדכנות מהמשמרת האחרונה ומתלהבות מהלוקים החדשים שלו. במחלקה אנחנו מטפלות בתינוקות ימים ספורים, אבל פה היה תינוק שהיה איתנו פרק זמן ארוך.
"ראינו איך הוא גדל, עולה במשקל, משתנה לנו מול העיניים. עם השינויים שהיו מאוד מרגשים, הבנו גם שהשעון מתקתק והצרכים שלו משתנים. הייתה המון תקווה שימצא לו פתרון במהירות, אבל גם ההבנה שהפתרון צריך להיות מיטבי עבורו וזה יכול לקחת זמן. בינתיים עשינו כל מה שאנחנו יכולות כדי לתת לו תחושה של בית: בקבוק חדש, ספר שחור- לבן, טיולים קצרים מחוץ למחלקה בעגלה, שאליה עבר כי העריסה כבר גבולית והוא צריך יותר מרחב, קולקציית בגדים מהממת ומה לא. אבל בית החולים הוא לא בית", היא מסכמת בעצב.
בשבועות שחלפו מאז שהתינוק נקלט ביחידת הילודים של רמב"ם, שגרה חדשה הלכה והתפתחה סביב הטיפול בו. בכל משמרת מתייצבת אחות אחרת שנותנת לו את מלוא תשומת הלב: "יש לי זיכרונות ברורים ממנו, כאילו הוא קשור אלי בקשר של אהבה", משחזרת רוט-אהרונסון, "אני זוכרת שאנחנו מדברות אליו, ואיך הוא מקשיב, פוער את עיניו החכמות, את הרגע שבחרנו לו שם שממש מאפיין אותו ואת האופי שלו, אבל גם את המחשבה שאולי יקבל שם אחר בהמשך ויתבלבל, את החיוכים הראשונים והגרגורים המתוקים. הוא אתנו בכל משמרת ומשמרת, אבל גם כשהולכים הביתה. אין יום שבעלי לא שואל מה איתו, ואני, וכך גם החברות שלי לעבודה, מדברות עליו בלי הפסקה. היו אחיות שהציעו לקחת אותו למספר ימים לטיפול בביתן, אחיות שחוזרות מחופשה, שמחות לפגוש אותו שוב, אלו שעתידות לצאת, מפחדות שזאת הפעם האחרונה ותפספסנה את הפרידה ממנו. הוא הציף בנו רגשות מסוג אחר".
בין השמחה שהיצור הקטן הזה הביא לאחיות המחלקה, היו גם המון רגשות של עצב וחשש מהעתיד שמחכה לו, תחושות שלרוב אחיות היחידה לא מתעמתות איתן: "אני זוכרת רגע אחד במשמרת של יום שישי, רגע לפני כניסת שבת. היום הכי משפחתי שיש", נזכרת מעין מכבי, אחות מחלקת ילודים שהייתה אמונה על הטיפול בתינוק, "אני מחזיקה את הקטן המופלא הזה ומסתכלת עליו. הוא אחרי אוכל, ומתחיל לצלול לשינה ואני צוללת למחשבות. הדאגות מציפות אותי. הדאגות לעתיד שלו. מי יגדל אותו? מי יחנך אותו? מי ייתן לו את הבסיס? מי יהיה הקרקע הבטוחה, המשענת? מה עתיד לו? חבר טוב שלנו, שהיום הוא בוגר, עולה לי במחשבות. גם הוא מאומץ. חושבת על איך הוא גדל בבית בריא ועדיין איך כל האימוץ השפיע ועיצב את חייו הבוגרים, והדמעות זולגות מעצמן. מצאתי את עצמי מתפללת מעומק הלב לבורא עולם, בזכות יום השבת הקרב, שישמור עליו מכל משמר. שיגן ויסלול לו דרך בטוחה לחיים טובים בריאים ומאושרים".
"קשה לקבל שכזה תינוק מתוק נמצא כרגע לבד בעולם הזה"
את התחושות הללו חולקת גם שושי רובינוב, אף היא אחות ביחידת הילודים שהייתה חלק ממשפחת האחיות שטיפלו בתינוק: "פעם ראשונה שנתקלתי במקרה כזה", היא מציינת, "תינוק שנולד בדרך לא שגרתית ומיועד לאימוץ. כבר מהפגישה הראשונה הרגשתי את החיבור המיוחד שנוצר בינינו. כל רגע איתו היה חוויה משמחת ומפנקת, ותוך כדי טיפול בו, אני מוצאת את עצמי נהנית מקשר עמוק ואהבה אליו. כל צעד בהתפתחות שלו מלווה בהתרגשות וחיוכים רבים, ומתועד באלבום תמונות שלא מבייש תינוק בכור בכל משפחה אוהבת. מצאתי את עצמי מתמלאת גאווה ושמחה בכל פעם שחייך, והוא הוציא ממני את כל החום והאהבה שיכלתי להעניק לו כדי להבטיח לו סביבה מזמינה וביתית. אני מתפללת שהעתיד שלו יהיה מבטיח ומלא באהבה ותמיכה, ושהוא יגדל להיות אדם מאושר".
"אומרים 'ילדים הם העתיד שלנו'", מחדדת אולגה וייסמן, אחות ביחידת הילודים של רמב"ם וחברה במשפחה המורחבת שהתאגדה סביב התינוק במחלקה, "בעיניי זה קצת מוריד מהאחריות שבידינו, המבוגרים. לדעתי, ילדים זה ההווה שלנו. כשאני מחזיקה תינוק, כל כך רך ובעל פוטנציאל אין סופי, אני מאמינה שמהשעות הראשונות לחיים, האחריות על גורל חייו נמצאת באופן חלקי בידי ואני פועלת מתוך התפיסה הזו בטיפול בו. כך גם היה במקרה של התינוק שהיה אצלנו. לצערי, קורה ונולדים תינוקות שנעזבים מסיבות שונות. כאן הלב שלי מתכווץ.
"בהתחלה זה כואב מאוד, קשה לקבל שכזה תינוק מתוק נמצא כרגע לבד בעולם הזה. אחר כך יש התגייסות פנימית ואז רצון עז לחבק יותר, להחזיק יותר ולדבר עם התינוק הזה יותר. לנסות פיזית, דרך מגע, חום, עיטוף ודאגה, להעביר לו איזשהו מסר פנימי שהכל יסתדר ויהיה טוב. זה היה כאילו כולנו רוצות לעטוף אותו באהבה כמה שיותר, בתקווה שהחיים ימשיכו לחייך ולחבק אותו גם מחוץ לרמב"ם".
הרגע שבו יצא התינוק אל משפחת האומנה היה רגע מורכב עבור משפחת האחיות שנותרה מאחור. כשמדברים על הפרידה, הן מוחות דמעה שברחה לה ומנסות לעצור את כל השאר בפנים: "אני מתגעגעת", מודה רוט-אהרונסון, "הרגע הזה, שבו הוא זכה למשפחה טובה משמח אותנו, אבל יש קושי בפרידה ממנו. נקשרנו מאוד. תחושה של התרגשות מהולה בחשש ובעצב. הוא מוכן לדרך חדשה, ואנחנו שולחות אותו עם כל האהבה שיכלנו לתת לו. עם אלבום תמונות של ימיו הראשונים במחלקה, וחפצים אישיים, שאולי יישארו כמזכרת ממה שהוא היה עבורנו ואנחנו עבורו. אנחנו מאחלות לו דרך צלחה, שלא יחסר לו דבר ובעיקר שיהיה עטוף באהבה", מסכמות ארבעת האימהות-אחיות.