האם יש קשר בין פוסט־טראומה בקרב חיילים למחלות פיזיות, דוגמת מחלות לב וכלי דם, שמתפרצות גם שנים לאחר סיום השירות הצבאי? התשובה חיובית, והיא מוכרת בקרב אנשי מקצוע בשם "תסמונת לב החייל".
מאפייניה של התסמונת הם עלייה בסיכונים בפיתוח מחלות כרוניות במערכת העצבים, מחלות לב וכלי דם ומחלות מטבוליות דוגמת סוכרת מסוג 2 בקרב חיילים שאובחנו עם דיכאון ופוסט־טראומה. חשוב לציין, כי גורמים אישיים נוספים, כמו עישון, שתיית אלכוהול, חוסר פעילות גופנית, ועוד, מעלים עוד יותר את הסיכון, הנובע מחוסר האיזון בין מערכת העצבים לבין הורמוני הדחק.
תסמונת לב החייל, המוכרת גם בשם תסמונת דה קוסטה, תוארה לראשונה על ידי יאקוב מנדס דה קוסטה (1900-1833), שהיה רופא בצבא האיחוד, ואבחן אותה בקרב חיילים שנלחמו במלחמת האזרחים האמריקנית בין השנים 1861-1865.
במהלך מלחמת האזרחים עבד דה קוסטה בבית החולים בפילדלפיה, שם הוא צפה ביותר מ־400 חולים עם תלונות לב לא ספציפיות לאחר חשיפה ללחץ של קרב. דה קוסטה פרסם את תצפיותיו על התסמונת בשנת 1871 בכתב־העת American Journal of Medical Sciences תחת הכותרת "על לב רגיז: מחקר קליני על הפרעת לב תפקודית והשלכותיה". במאמר הוא תיאר חיילים שלאחר חשיפה ללחימה פיתחו תסמינים כגון עייפות, קוצר נשימה, קצב לב מהיר והזעה, ללא הפרעה קרדיולוגית מוגדרת. ליבו של חייל הייתה אחת מכמה תסמונות שנמצאו בספרי ההיסטוריה שזיהו סימפטומים סומטיים (רב־מערכתיים) לאחר חשיפה לטראומה נפשית.
התנהגויות דוגמת דריכות יתר, עוררות יתר ושינה קלה, שהיה להן ערך הישרדותי לציידים־לקטים פרימיטיביים לפני אלפי שנים, אינן שימושיות עוד לבני אדם החיים בבניינים עם מערכות אבטחה ואין להם עוד טורפים טבעיים. סימפטומים של חרדה שירתו מטרות ספציפיות. למשל, אם הייתה להקת אריות באזור שבו חנתה להקת ציידים־לקטים, סביר להניח שהדבר הוביל לעלייה בפחד ובערנות, ובמקרה כזה ייתכן שזה היה הבדל בין חיים למוות.
הפעלת תגובת הילחם או ברח (fight-or-flight) מערבת את המערכת האוטונומית ההיקפית ואת המערכת הקרדיווסקולרית, כאשר הסימפטומים הנובעים מכך - קצב לב מהיר ושינויים נשימתיים - נראים כמו תסמונת דה קוסטה. אם תגובות אלו הופכות כרוניות, הן יכולות למעשה להוביל להתפתחות של מחלות לב וכלי דם (CVD) או להאצת תהליך המחלה.
רק כאשר החייל חוזר משדה הקרב ואינו מסוגל לכבות את "המוח הקרבי", הוא נכנס לסיכון מוגבר ולתהליך מתמשך בלתי־מבוקר. מתח כרוני שאינו מסתגל בהקשרים שגרתיים (לרבות, בחיי המשפחה, הזוגיות והחברה בכלל) יכול להוביל לתסמינים פסיכיאטריים אצל אנשים מסוימים, נוסף על התקדמות של מחלות לב, כלי דם ומוח המוגדרות כתסמונת לב החייל.
יותר ממאה שנה לאחר מותו של דה קוסטה, ההשפעות של לחץ טראומטי כרוני על התנהגות ותפקוד הלב וכלי הדם ממשיכות להיות רלוונטיות גם היום, ובפרט תופעות הפוסט־טראומה (PTSD), הקשורה להשפעות מתמשכות על תפקוד נוירו־הורמונלי (תפקוד מערכת העצבים, מערכת ההורמונים והמערכת החיסונית). אחד מהמנגנונים הפיזיולוגיים המשותפים לתסמונת לב החייל הוא השינויים בהורמוני הדחק, בפרט קורטיזול ואדרנלין, אשר ברמה גבוהה, כרונית, ולא מבוקרת, קשורים בסיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם כפי שנצפה גם בחולי PTSD ובהפרעות נפשיות אחרות הקשורות ללחץ, כולל דיכאון.
לאחרונה פורסם מחקר בכתב־העת BMJ (British Medical Journal), שהציג מאמר סקירה על תרומתה של הפעילות הגופנית בכלל, ושל אימונים מסוג אירובי והתנגדות בפרט, למערך הטיפולי במצבי דיכאון ומתח רגשי. האימונים הגופניים השפיעו בצורה המיטבית כשבוצעו בעצימות בינונית ויותר.
מידע משמעותי נוסף שעלה במחקר הוא שסוגי האימון היעילים ביותר להתמודדות עם מצבים נפשיים, ובפרט דיכאון, הם הליכות או ריצה, יוגה, אימוני כוח וריקוד. הליכה וריצה נמצאו יעילות בקרב גברים ונשים, אימוני כוח היו יעילים יותר בקרב נשים, ויוגה או צ'יקונג היו יעילים יותר בקרב גברים. ההשערה הרווחת היא שההשפעות החיוביות נבעו משילוב בין אינטראקציה חברתית, תחושה נעימה ושמחה, מסוגלות עצמית גבוהה, השפעות נוירו־ביולוגיות (מוח־עצב־שריר) ונויורו־אנדוקריניות (עצביות והורמונליות).
באופן כללי חשוב להכיר בהשפעתם החיובית של אימונים גופניים (אירוביים וכוח) על תפקודי הלב (עלייה בנפח הפעימה), כלי הדם (שיפור היענות כלי הדם לזרימה) והשרירים (עלייה במסת השריר, שיפור בקליטת החמצן ובסבולת וכוח השריר). נוסף על כך, אימוני הכושר מסייעים ישירות להגברת התפקוד העצבי הפרה־סימפתטי המעודד תחושת רוגע, שלווה נפשית, התמודדות יעילה יותר במצבים בלתי־צפויים, שיפור תהליכי התאוששות לאחר מאמץ ולחץ, והגברת תחושת המסוגלות האישית.
הנה כמה המלצות לפעילות גופנית מומלצת לאחר חזרה מלחימה
חשוב להדגיש, כי את האימונים מומלץ להתחיל בסמיכות לסיום השירות הצבאי בהדרגתיות ובהתאמה אישית לאדם, לניסיונו באימון ולמצבו הבריאותי.
מומלץ לבצע את הפעילות האירובית בקצב אישי נוח, תוך הגברת תחושת המאמץ עד אי־נוחות או צורך בהסדרת נשימה קלה ('מבחן הדיבור'). כמו כן, מומלץ לשלב חלק מהתנועה היומיומית והאימונים האירוביים גם בטבע, בפארקים, ובחשיפה מתונה לשמש.
תנועה יומיומית שגרתית - לפחות 4,700 צעדים ביום בממוצע תוך הגברה הדרגתית (מדי כל שבועיים) לרמה של 7,500־13,500 צעדים ביום.
פעילות אירובית - שלושה אימונים לפחות בעצימות מתונה עד בינונית 150-250 דקות בשבוע (במצטבר) מסוג הליכה, ריצה, אליפטי, רכיבה, שחייה וחתירה. ניתן לבצע זאת באופן מדורג, תחילה במשך 20-15 דקות שלוש פעמים בשבוע עד הגעה ליעד הכולל המומלץ ביום (לפחות 30 דקות פעילות אירובית יזומה ביום, 5־6 אימונים בשבוע).
אימוני התנגדות - שניים עד שלושה אימוני התנגדות (כוח) בשבוע (בחדר כושר, או כל התנגדות אחרת עם משקל גוף, רצועות, וגומיות). נפח האימון (סטים X חזרות) יתחיל בסט אחד עד ארבעה סטים לכל קבוצת שריר עיקרית (רגליים, חזה, גב, כתפיים, זרועות), 12־8 פעמים ללא תשישות או כאב. זמן ההתאוששות בין הסטים בשלבים הראשונים דקה עד שתיים, תוך תחושה יציבה לפני כל סט חדש.
תרגילים לדוגמה לפי קבוצות שרירים: רגליים (סקוואט/לאנג'), חזה (לחיצות חזה/שכיבות סמיכה), גב (משיכת פולי לפנים/חתירה צרה/עליות מתח), כתפיים (לחיצות כתפיים/הרחקת זרועות/עמידות ידיים), זרוע קדמית (כפיפות מרפקים), זרוע אחורית (פשיטות מרפקים/שכיבות סמיכה באחיזה צרה), ותרגילי בטן (ניתוק שכמות מהקרקע בשכיבה/סיבוב אגן לאחור/החזקת גוף סטטית - פלאנק).
איתי גולדפרב הוא פיזיולוג (M.Sc.), מרצה במגמה לפעילות גופנית ובריאות בגיל המבוגר במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט.