חדר האוכל הענק של מלון "יו קוראל" באילת עמוס עד אפס מקום. הסדרנים בכניסה נאלצים להתמודד עם תור שמשתרך עד לאזור המעליות. כל השולחנות תפוסים, ורק כשמשפחה אחת מסיימת לאכול ויוצאת, משפחה אחרת נכנסת.
ממש סמוך לכניסה עומד שולחן אחד ריק. הוא ערוך עם צלחות, סכו"ם, כוסות ומפיות, אבל נשאר ריק לאורך כל הערב. במרכזו מוצבת תמונה אחת שמחזירה אותי באחת למציאות בה אנו חיים. תמונתו של עומר שם טוב בן ה-21 שכבר למעלה מחצי שנה מוחזק בשבי החמאס בעזה. זה השולחן של עומר.
כשהחל דן סולומון, מנכ"ל ארגון זכויות הצליאק, לארגן את הנופש השנתי נטול הגלוטן באילת, התקשר לשלי שם טוב, אימו של עומר, חולה צליאק שנחטף ממסיבת הנובה בה בילה עם חבריו מיה ואיתי שם, שהוחזרו בעסקת החטופים הראשונה והאחרונה.
סולומון ביקש מאימו של עומר רשות לעשות את המחווה למען השבתו של בנה מהשבי. שם טוב כמובן שמחה וסיפרה לסולומון על המאכל שעומר הכי אוהב לאכול - בראוניז שוקולד צ'יפס, נטול גלוטן כמובן. כמחווה לעומר, במסגרת סדנת אפייה לילדים, הם הכינו את הבראוניז של עומר על פי המתכון שאימו סיפקה. כשהוגשו מאוחר יותר בארוחת הערב, הפכו מיד ללהיט בחדר האוכל.
אחרי חצי שנה של מלחמה, אלפי חיילים ואזרחים הרוגים, חטופים שעדיין נמצאים בעזה, עשרות אלפי מפונים מבתיהם ומצב רוח כללי ירוד, גם סולומון, איש אופטימי בטבעו, לא היה בטוח אם ירים את מפעל הנופש השנתי ללא גלוטן באילת.
כבר שבע שנים שהוא מביא לכאן בכל שנה באביב אלפי נופשים, שממלאים בכל פעם בין 8-10 בתי מלון גדולים בעיר לחופשה בת שלושה ימים, בה הם לא צריכים להטריד את טבח המלון בשאלות ובקשות מיוחדות ויכולים "להתפרע" בחדר האוכל ולאכול הכל.
המטבחים האלו כבר מיומנים ב"גיור" השנתי שהם עוברים וכל דבר שמוגש כאן הוא נטול גלוטן כמובן - מהסלטים, דרך הג'חנון, הפסטות והלחמים ועד לעוגות והעוגיות. כן, זה כאב ראש גדול, אבל בכל שנה צוותי המטבח הרבים במלונות שמארחים את הצליאקים, מתגייסים בשמחה לאתגר.
ההתלבטות לא היתה קלה, אבל האופטימיות של סולומון ניצחה, והנופש יצא לדרך. תוך ימים ספורים כבר אלפי משפחות מילאו את כל החדרים לנופש. "יצאנו לדרך עוד לפני שידענו אם המלונות בכלל יהיו פנויים מהמפונים שהתגוררו בהם", מספר סולומון, "אבל האמנתי שהכל בסוף יסתדר. וזה באמת מה שהיה". למעשה, אחרוני המפונים עזבו את ה"יו קוראל" (מבית פתאל) ימים ספורים לפני תחילת הנופש.
אחרי שבע שנים של נופשים שנתיים, רבים מהאורחים, שמגיעים לכאן מכל קצוות הארץ, הפכו לקבועים. כך גם ג'ני גומל ובתה נטע, פעם שנייה בחופשה, ולא מפסיקות ליהנות. את הצליאק מכירה ג'ני מגיל 18. עד אז סבלה באופן קבוע מכאבי בטן משתקים ולא ידעה מה הסיבה. "רק ב-1985, אבא שלי, שהיה רופא, הציע לי לעבור לתזונה נטולת גלוטן. אז עוד לא היתה מודעות לצליאק, בטח לא ברוסיה, שם גדלתי. אבל אבא חשד שזו הסיבה ואני הקשבתי לו והפסקתי לאכול גלוטן. תוך ימים הרגשתי בן אדם חדש, כאילו מעולם לא סבלתי".
עשור וקצת אחר-כך, כשבתה נטע החלה לסבול מכאבי בטן מתמשכים בגיל 6, היה ברור לה מה הסיבה והאבחון אכן אישר זאת. "היום הרבה יותר קל להיות עם צליאק", היא מספרת, "יש כל כך הרבה אפשרויות בסופרמרקט - קמחים ללא גלוטן, פסטות, עוגות. רק המחירים עדיין מאוד גבוהים של המוצרים האלו. לפעמים הם עולים פי 3 מהמוצרים הרגילים".
נטע, כיום חיילת, הצטרפה לאחיה, אמה ואביה לחופשה מהבסיס בו היא משרתת, מרחק נסיעה קצר מאילת. "פעם בכלל לא היו מגייסים חולי צליאק", היא מספרת, "היום כבר מגייסים והצבא אפילו מספק מנות ללא גלוטן. מעבר לזה, חולי צליאק זכאים למיקרוגל אישי, מקרר קטן ותוספת קטנה בשכר".
מה מביא אותם לאילת בפעם השנייה לחופשה נטולת הגלוטן? "הכייף הזה של להיכנס לחדר האוכל ולאכול מה שרוצים", מספרת נטע, "בלי לחשוש שאולי השתרבבו שם חלקי גלוטן. לכייף הזה אין תחליף".
רן אילני ובנו נועם בן ה-10, הגיעו לכאן בפעם הראשונה. "עבור נועם מדובר בהנאה כפולה", מספר רן, "גם חופשה עם אבא וגם מותר לאכול הכל בלי לשאול שאלות. זו החופשה הראשונה שאנחנו נוסעים אליה בלי למלא מזוודה עם אוכל מהבית".
הצליאק נכנס לחייהם כשנועם היה בן ארבע אחרי כאבי בטן מתמשכים ואבחון מהיר. "עם הזמן אתה לומד איך לחיות עם זה", מספר רן, "יש לנו את המסעדות הקבועות שאנחנו כבר מכירים, עם המנות הקבועות. בבית אנחנו מכינים פיצות, מלאווח, בורקסים ואפילו חצ'פורי בלי גלוטן. אפשר היום לעשות הכל בלי גלוטן, אבל המחירים של חומרי הגלם עדיין יקרים. בחנויות, כיכר לחם פשוטה ללא גלוטן יכולה לעלות 30 שקל".
"אני פוגש כאן הרבה ילדים כמוני", מספר נועם, "זו הרגשה מצוינת, שאני לא לבד עם הצליאק, גם כל הילדים שאני משחק איתם כאן חיים עם זה ומבינים את כל מה שאני עובר".
אביה מגן, מנהלת רשת פתאל בישראל, מתרגשת מהנופשים ללא גלוטן כל שנה מחדש. "אמנם בשוטף, בכל השנה, יש לנו תמיד פינה בחדר האוכל עם מאכלים לבעלי רגישויות שונות", היא אומרת, "אבל דבר כזה, שאנחנו צריכים להפוך את כל המטבח, לנקות אותו מגלוטן לחלוטין ולדאוג שכל מנה שתצא עברה את האישור של אנשי המקצוע, זה לא קל.
"בשנים הראשונות היה הרבה יותר קשה, אבל עכשיו אנחנו כבר מתורגלים, יודעים בדיוק מה לעשות ומלווים על ידי אנשי מקצוע ויועצים מהתחום. כן, זה כאב ראש לא קטן, אבל כשאני רואה מסביבי את כל המשפחות, ואת הילדים בפרט, שמגיעים מרוגשים מהמזנון עם צלחת גדולה של עוגות ועוגיות שהם יכולים לאכול, בלי לשאול אף אחד מה כל דבר מכיל, זה שווה בשבילי את כל המאמץ שמושקע באירוע כזה כל שנה".