האם אתם סובלים מאגרנות או סתם אוהבים חפצים? פסיכולוגית מבדילה

כולנו מכירים אנשים שאוספים שקיות פלסטיק, מזכרות חסרות חשיבות מהעבר או אפילו חפצים אקראיים מהרחוב. אנשים שמתקשים לשחרר חפצים ואוגרים אותם "למקרה ש". מתי מדובר בסיטואציה מקובלת וסבירה ומתי בתופעה שעלולה להזיק ואף לסכן את האדם?

אגרנות כפייתית מתארת מצבים בהם אנשים רוכשים או אוספים כמות מופרזת של פריטים ואוגרים אותם בצורה אובססיבית, כאשר לעתים קרובות מדובר בכמויות עצומות שלא ניתן לאחסנן כראוי בבית מגורים. אגרנות נחשבת לבעיה משמעותית כאשר העומס מפריע בניהול אורח חיים תקין בבית המגורים וגורמת למצוקה אמיתית המשפיעה לרעה על איכות חייו של האגרן או בני משפחתו.

אגרנות שייכת לספקטרום ההפרעות טורדניות כפייתיות, בדומה ל-OCD. מדובר בהפרעה עם מרכיבים ביולוגיים חזקים הכוללת דחף כפייתי חזק מאוד לאסוף חפצים, וקושי עז להיפרד מהם. לחפצים יש שיוך רגשי, וחלק מהסובלים מאגרנות ירגישו כלפי חפצים ממש כמו אל בני אדם. זאת אומרת שאם תרצו "פשוט לזרוק" חפץ, בשביל חלק מהאגרנים הכפייתים זה יכאב רגשית, כאילו הם היו צריכים להפטר מבן אדם.

אנשים שסובלים מאגרנות כפייתית יכולים להגיע מכל קבוצות האוכלוסייה, משכבות גיל מגוונות ומכל המגדרים. יעל מתארת לדוגמא מטופלת שנראית נורמטיבית לגמרי: בעלת משפחה, עובדת במשרה בכירה, חיה בבית גדול ויפה. אולם, היא מצאה את עצמה אוספת חפצים מהאשפה, כשהיא מתביישת, יודעת שמה שהיא עושה הוא בעייתי ומביך, אך לא מצליחה לעצור את עצמה. ביתה היה מלא בחפצים מיותרים, כשהיה לה הסבר למה היא שומרת כל חפץ. כך למשל, היא סיפרה כי היא שומרת גליל נייר טואלט ריק כיוון שהזכיר לה חופשה מהעבר, בנוסף למזכרות שרכשה ולתמונות הרבות מהטיול.

ראשית, אגירה היא כפייתית, כלומר, אין לאגרנים בחירה חופשית כמו לאנשים אחרים. הם לא בוחרים לאסוף או לא לזרוק, אלא פשוט לא מסוגלים אחרת.

התמונה האופיינית לאגרנות היא בית עמוס ומבולגן, בצורה שמקשה על ההתנהלות. באופן טרגי, האגרנים, שאוהבים כל כך חפצים, לא יכולים ליהנות מהם פעמים רבות, כי העומס מקשה להגיע לחפצים שהם צריכים. למשל, מרוב בגדים בארון, אין אפשרות פיזית להגיע לבגדים אהובים. במקרים חריפים המעברים עלולים להיות חסומים בחפצים, בצורה המקשה על הגעה לחלקים מהבית, ועלולה אף להוביל לסיכון למחלות, או לסכנת חיים במקרה שריפה. אולם, לא תמיד זה המצב. למשל, המטופלת המדוברת עם בית "מתוקתק" לגמרי, לא רואים את האגרנות מבחוץ. אבל אם פותחים מגירה אקראית, רואים מאות עטים שלא עובדים.

1. קושי לעשות קטגוריות. רובנו יודעים לסווג חפצים לקטגוריות בלי לשים לב. אנחנו יודעים להגיד למשל שחפצים מסוימים שייכים לקטגוריית "כלי מטבח". אגרנים עושים עוד ועוד הפרדות, "כלי מטבח שאמא קנתה לי", "הסירים הממש טובים" וכו'. כך הם מרגישים שיש להם מעט פריטים בכל קטגוריה, ואם אין לי הרבה, אין סיבה לזרוק.

2. "ומה אם...". רובנו יודעים להגיד שחפצים מסוימים הם חסרי שימוש, או שאם לא השתמשנו בחפץ זמן רב, סביר להניח שלא נעשה זאת בהמשך. אגרנים מופעלים מ"מה אם...", "לא לבשתי את השמלה הזאת כמעט עשור, היא קטנה עלי, אבל מה אם אוריד במשקל ולא יהיו לי מספיק בגדים?". הכלל תקף גם לגבי קנייה "הצעצועים האלה כל כך נחמדים. הילדים צריכים אחד, אבל אם זה ישבר או יאבד ולא אוכל למצוא כזה? אקנה 3".

3. סנטימנטלי? לא כל החפצים שלנו הם שימושיים, אנחנו שומרים חלק כי הם מזכירים לנו תקופות או אנשים מסוימים. למשל, יתכן ונשמור תכשיט שלא אוהבים, כי סבתא אהובה שנפטרה נתנה לנו. אגרנים יכולים לשמור חפצים שרובנו לא נראה כסנטימנטלים (גליל נייר טואלט..) או לשמור כמויות, למשל את כל הבגדים של סבתא.

הבדל חשוב נוסף בין אגרנות לריבוי חפצים "רגיל" הוא המחיר. אגרנות יכולה להוביל לבידוד חברתי בשל בושה שיכנסו לבית. היחסים במשפחה או בזוגיות עלולים להיפגע - ריבים בשל רצון לזרוק חפצים, או יציאה של בני משפחה מהבית ואי מוכנות לבוא לבקר קורים לעיתים תכופות באגרנות.

טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) הוא הטיפול המומלץ כיום לאגרנות, לעיתים יחד עם טיפול תרופתי. זהו טיפול פסיכולוגי ממוקד, הנותן כלים להפחית את האגרנות. בחלק הקוגניטיבי (העוסק בחשיבה) עובדים על דפוסי החשיבה שתוארו, לומדים על כפייתיות וכיצד להתנגד לה. בחלק ההתנהגותי עובדים על הכפייתיות, יש כאן למעשה התמכרות. כלומר, אני מבינה את הנזק, את ההוצאת כספים, את הבושה, אבל כשאני צריכה לזרוק חפץ אני שוב מרגישה כאילו אני צריכה לזרוק אדם אהוב. בטיפול לומדים לשאת ולהתרגל לתחושה הקשה בצורה הדרגתית, ותוך ליווי אמפתי ותומך של המטפל.

• לא לגעת ולא לזרוק דברים באופן בלי הסכמה. דמיינו שמישהו היה זורק אחד מילדיכם, איך הייתם מרגישים? בני משפחה רבים מתפתים לזרוק חפצים. תזכרו שזו החוויה הרגשית של האגרן. הדבר יכול ליצור מצוקה רגשית עזה, ריבים עד לכדי ניתוק קשר, ובסופו של דבר - זה לא יעזור. האגרן פשוט יאגור חפצים חדשים.
• להסביר שוב ושוב על זה שיש צורך בטיפול "אולי אתה לא רואה שיש בעיה אבל זה פוגע בי, לי קשה להביא חברים הביתה".
• סבל הוא גורם מוטיבציה לשינוי, כשמערכות יחסים נפגעות, כשאנשים כועסים עליי, יש יותר סיכוי שארצה לשנות. אל תרפדו, תנו לאגרן להתמודד עם השלכות פעולותיו.

ועם כל הקושי, חשוב להבין שלא תמיד אפשר לשנות את המצב. אתם יכולים לבקש שהאדם ילך לטיפול, אך בשביל להתמודד עם הסוגיה, חייבת להיות מוטיבציה פנימית, ואגרנים רבים לא מעוניינים בשינוי.

יעל לב היא מטפלת CBT ופסיכולוגית קלינית במכבי השרון